הגיגית

באוקטובר האחרון, כשהגעתי צעירה ומפוחדת ליום הראשון שלי באוניברסיטה, מאוד הופתעתי לגלות שבחוג ללשון עברית בו אני לומדת, דוברי עברית הם דווקא מיעוט. בין עשרים לערך התלמידים בשנה ראשונה ניתן למצוא פילוח דתי מאוד מגוון: יהודים, מוסלמים, דרוזים, נוצרים ואפילו צ'רקסית אחת. אך עם ההפתעה גם שמחתי מאוד. שמחתי על כך שאני הולכת ללמוד ערבית, מה שיפתח לי פתח להכיר תרבות עשירה מאוד שעד עכשיו היתה די זרה לי, ושמחתי על ההזדמנות ליצור חברויות חדשות עם בני דתות אחרות, שעד עכשיו לא נמנו עם חבר מרעי. ולמרות שהנטייה הראשונית, לא רק שלי, היא להתחבר עם הדומים לנו תרבותית, הרגשתי שהיחסים בתוך הכתה היו ידידותיים, בלי התיחסות להבדלי גזע, מין ובעיקר דת.

עד אותו הרגע שנכנסתי אל מאחורי הפרגוד כדי להצביע לנציג לאגודת הסטודנטים, בכלל לא ידעתי שלחוג שלי מתמודד נציג מבל"ד. כמו בכל חוג נכנסו אלינו לפני הבחירות הנציגים המתמודדים, שטחו את משנתם ובקשו את קולינו, אבל היו אלה רק נציגים של נטו ושל סלע. מעולם לא שמעתי על נציג שמתמודד מטעם בל"ד, לא ראיתי אותו ולא שמעתי מה יש לו להציע. אפילו את שמו איני יודעת. רבה מאוד היתה פליאתי כשהוא זכה. בנוסף על האירוניה בכך שדווקא החוג ללשון עברית הוא החוג היחידי שיש לו נציג של בל"ד באגודת הסטודנטים, התעוררה בי התהייה: איך ידעו כל אלה שבחרו בו שבכלל מתמודד נציג של בל"ד? יכול להיות שהיה מסע תעמולה שפסח עלי בכוונה?

גם אחרי הבחירות לא נגש אלינו הנציג הנבחר להציג את עצמו, ועד היום אין לי מושג מי הוא, מה שמו או איך הוא נראה.

אבל השיא היה כשבאחד השיעורים הבחנו שלכל חברינו הערבים בקורס יש חוברות לימוד שמעולם לא ראינו ושרק אנחנו, היהודים שבקורס, לא קבלנו. אחת מחברותי היהודיות מיד שמה פעמיה באסרטיביות לדוכן בל"ד שבקומת ה-700 בבנין הראשי, ודרשה לראות מיהו אותו נציג שאמור לייצג גם אותנו. הוא לא היה בנמצא באותו רגע, אבל נתנו לנו את אותן חוברות מדוברות, והבטיחו לנו שהוא יבוא ויציג את עצמו באופן מסודר. בנוסף, לקחו מאתנו רשימה של שמות היהודים בקורס ואילו שיעורים לומד כל אחד, במטרה להביא לנו עוד חוברות שהתפרסמו. עד עצם היום הזה לא קבלתי שום חוברת נוספת ולא ראיתי את אותו נציג מסתורי.

בעודי עצבנית וממורמרת על ההתעלמות המופגנת, לא יכולתי שלא לחשוב על אותם ערבים שמהווים מיעוט בקורסים שמיוצגים על ידי נציג יהודי. יכול להיות שגם הם, כמוני, מרגישים מופלים לרעה, חסרי ייצוג וחסרי חשיבות? האם נציגי החוגים מייצגים בצורה שווה, חסרת פניות, את כל התלמידים?

נורא מרגש שהרכבים מניו-יורק באים להופיע בארץ, אפילו מפתיע. כשהם מגיעים העניין מתברר: לסקסופוניסט שלהם קוראים אסיף צחר והוא ישראלי לשעבר. אבל עד שהם מגיעים – הנשמה יוצאת.

כמה שעות לפני כל הופעה עושים הלהקה והסאונדמן באלאנס, מין חזרה בה מחברים את כל הכלים וציוד ההגברה ובודקים שהכל עובד ונשמע טוב. באלאנס ממוצע אורך כשעה וחצי עד שעתיים, והוא חייב אבל חייב להסתיים לפני שהקהל מגיע לאולם. והפעם? בשעה שבה אמור היה הבאלאנס להסתיים החברה רק יצאו מתל אביב!  הקהל כבר התחיל לטפטף אל הבר, אבל הלהקה איננה. כשהם הגיעו, אחרי שכבר תלשנו כמעט את כל שערות ראשינו מרוב עצבים, הם מיד נכנסו לאולם והתחילו לנגן, ותיקתקו את הבאלאנס המהיר ביותר שיצא לי לראות: 15 דקות, גבירותי ורבותי, והם הכריזו שהם מוכנים!

הדיגיטל פרימיטיבס הם שלושה: מתופף בעל חוש קצב נפלא וגרוב יוצא דופן, סקסופוניסט, ישראלי כאמור, שלעיתים מנגן את התפקיד הראשי ומדי פעם לוקח את תפקיד הבס כשהוא עובר למעין בראס-קלרינט, אבל האטרקציה העיקרית הוא הבחור השלישי, שמנגן על כלים שהוא יוצר לבד, ושכמותם  מעולם לא ראיתי: מדובר על בס שהוא מין קרש דק וארוך ועליו מתוח מיתר שעליו הוא פורט באצבעותיו, ועוד קרש אליו מחובר מיקרופון פיק-אפ קטן בעזרת סרט הדבקה (!), ומיתר עליו הוא פורט בעזרת קשת של כינור, שגם אותה הכין לבד מסיבי ניילון.

הם מנגנים מין פריסטייל-פיוז'ן- ג'ז, מחברים בין קטע לקטע בסולו תופים כך שאין רגע אחד של שקט. מדי פעם מאלתר זה עם הכלים המוזרים בקטע דיקלום שחוזר על עצמו, והולך, בתרגום חופשי שלי, משהו כזה: "ג'ז הוא סתם מילה, אין לו אמא. פעם הייתה לו אמא. אמא שלו הייתה זונה, אמא שלו הייתה מופקרת, אמא שלו הייתה סווינג, אמא שלו הייתה ראג-טיים. לפעמים אני מרגיש כמו ילד ממזר בלי אמא". הם מסיימים בקטע בו כל אחד מהם שר "אני כל כך מאושר, מאושר להיות בחיים" ומקפצים בחיבוק מעגלי שלא היה מבייש אף שבט צופים.

הם נותנים שואו טוב, יש להם קצב ויכולות אילתור מרשימות. רק לא ברור מה פירוש השם: אין להם שום דבר דיגיטלי, מצד שני הם גם בכלל לא פרימיטיביים.

שורה תחתונה: ג'ז בן זונה.

אם זה היה אוכל זה היה: פיטנגו. כזה בטח לא טעמתם.

לי, בניגוד לג'קו אייזנברג, רמי קליינשטיין לא עושה בחילה. אני מכירה בו כיוצר מוכשר וכמלחין מצויין, אבל מודה שהמוזיקה שלו היא לא בדיוק כוס הקפה שלי, בלשון המעטה. אסופת להיטיו, שכבודם במקומם מונח בקלאסיקה הישראלית, נראו לי תמיד חד גוניים, אפילו משעממים, שלא לדבר על קיטשיים, כי קליינשטיין הוא חמוד לכל המשפחה, ולא יעזרו ביטויים כמו "הארץ מתפתחת כמו הזין שלי" ו- "פתאום היא אותי אונסת".

להופעה הוא מגיע עם צוות אדיר, שלא הצלחתי לעמוד על התפקידים של כולם בו (מפקח על הסאונדמן? מפיקה? מפקח על המפיקה?) ושתי משאיות מלאות בציוד, כולל יותר אורגנים מאנשים. הוא מיד מתגלה, ממש כמו השירים שלו, כחמוד אמיתי. שואל אותי לשמי ולשלומי, מסתחבק עם העובדים ועם הצוות העצום שלו.

בהופעה הוא נותן לקהל בדיוק את מה שהוא רוצה לשמוע: מיטב הלהיטים אחד אחרי השני, כולל 'הניחי לי', 'חוץ ממך כלום', 'ביום של הפצצה' ו-'תפוחים ותמרים'. אני תוהה איך הרכב שכולל שתי גיטרות חשמליות יכול להשמע כל כך פופי. הוא משלב בשיריו שירים שלא שלו: באמצע שיר אחד הוא עובר ל- this love של maroon5, ואמצע שיר אחר הוא ממשיך ל- no woman no cry של מיודענו מארלי. בשלב הזה אני כבר חוטפת התקף קיטש כבד. קליינשטיין לא מקל עלי ומתחיל לדבר עם הקהל: "אני מרגיש שכל אחד מכם בא עם מטען, אני לא מתכוון לאכזב אתכם" ו-"אם כל אחד מכם ישמור את תחושת האחדות הזאת שנוצרה כאן אפילו ליום יומיים – אני עשיתי את שלי ואתם עשיתם את שלכם".

אני חייבת להודות, קליינשטיין הוא פרפורמר מצויין, זז נכון על הבמה, יודע להלהיב את הקהל גם כשהוא בקדמת הבמה וגם כשהוא מאחורי הפסנתר. את החלק הראשון הוא מסיים עם 'רדיו' ו'עניין של זמן', הקהל רוקד בהתלהבות. את ההדרן הוא פותח  ב-'שתשאר צעיר לנצח' הלהיטי, ומיד 'ככה את רצית אותי' (ממתי זה שיר שלו??) ו'אש'. הקהל באקסטזה, אף אחד לא יושב על הכסא, לא רוצים שהוא ירד מהבמה. אני רק שמחה שזה נגמר. לא כי ההופעה לא הייתה טובה, פשוט כי המוזיקה הזו לא כל כך לטעמי.

שורה תחתונה:  אם אהבתם את 'קליינשטיין והמועצה' תאהבו גם את סרט ההמשך 'קליינשטיין והמועצה 2'.

אם זה היה אוכל זה בטח היה:  סופגניה עם שוקולד. מתוק מתוק מתוק.