יעד סופי 3

שנתיים של בריאות. של אושר.של צחוק.

שנתיים. אפילו שנתיים וחצי.

בלי להיכנס לכאן. בלי לקרוא את זה. בלי להתפלל לאלוהים שתהיי

רק עוד קצת

רק קצת פחות

רק הרבה יותר

רזה יותר.

הרבה יותר.

להסתכל בראי ולחייך.

להיות עם בנים עד הסוף בלי כאב פנימי.

ולאהוב. באמת לאהוב

את עצמך.

ואז להתבגר קצת ועוד קצת ועוד קצת.

ופתאום זה בא משום מקום

הכמיהה העזה הזו

שבוערת בך עד טירוף ולוחשת לך

"בואי...חזרי אליי...בואי לכאן....". 

ועכשיו את רק צריכה להתפלל שתצליחי להחזיק את עצמך

שתכנסי לפה עוד שנתיים

תראי את הפוסט ותצחקי

מדושנת מעונג ובריאות.

רק לא ליפול שוב.

ובכל זאת כתבתי אפילו שאין כאן אף אחד. בטח לא מישהי מתקופתי.

בא לי לצרוח חזק 'הצילו' ושזה באמת יעזור למשהו.