יושב בחדרי, לא רגוע לא שקט

נחיל הפרפרים בבטן את כולי מורט

מחשבותיי נודדות הלאה ולמרחקים

מציאות קשה שאיש לעולם לא יפנים

מודה אני לאלוהים, שאותך פגשתי

אך כאלה יסורים לעולם לא הרגשתי

לשבת ולדמיין שאת איתו נמצאת

נשמתי מנוחה ונחת אינה מוצאת

תמיד חושש שהאסון יתממש ויבוא

מי ייתן ולעולם לא תעדיפי אותו...

גדולה מאהבתי לעולם לא תמצאי

אהבתי כנה כמו השתקפותך בראי

אך גם אם יבוא הכאב הנוראי

שיבוא יום בו תשלחי אותי לדרכי

אני תמיד אחכה לך חוזרת בשבילי

עומדת עם חיוך מקסים על מפתן דלתי

בובית חמודה עם נמשים מתוקים

וחיוך ביישני עם לחיים רכים

אוהב אותך יותר ממספר הכוכבים שבשמים

ולעולם לא אפסיק, אלא אכפיל בשניים

אלכס הפריק