מחר אני נוסעת לטקס סיום קורס קצינים של שחר, החבר הכי טוב שלי.

את שחר פגשתי 4 פעמים בחיים שלי: כשהוא בא אלי בחופש הגדול בין י"א לי"ב, חודשיים אח"כ, במטוס לפולין [שתי המשלחות שלנו חלקו את אותה הטיסה בדיוק], במטוס חזרה מפולין, וכשהוא בא שוב, בשבת ערב היציאה שלו לקורס קצינים, שם גם נתתי לו ציור שציירתי פעם והוא ממש רצה, כמתנה ליציאתו לקורס.

איך זה שנפגשנו רק 4 פעמים והוא החבר הכי טוב שלי?

וואל, הכרנו באינטרנט באמצע כיתה ז' [מה שאומר שאנחנו מכירים 6 שנים וחצי (נורא מצחיק, היומולדת שלו רשום לי ביומן בצפר של כיתה ח')], ומשיחות מסנג'ר לשיחות טלפון עברנו כ-ל כך הרבה יחד.

בכל אופן, יהיה מגניב וזה:] בהצלחה ומזל טוב לו.

אני באמת מנסה למצוא את המילים שיתארו כמה אני אוהבת אותה וכמה טוב לי איתה בימים האחרונים.

היא נבחנת מחר בפסיכומטרי, וכמו שאמרתי, אולי בפוסט הקודם, או לפחות בהוא שלפניו, מחר אמורה להיות איזשהי נקודת ציון לגבי שינוי ביחסים שלנו, כשיהיה לה קצת יותר זמן אלי, אלינו.

הפעם אני כן מלאת תקווה שזה יצליח. די עם המנחוס, אני משנה גישה.

אני הרי רוצה אותה ואוהבת אותה, לחשוב עליה באמת, פיזית, מחמם לי את הלב, אז למה לחפש את הרע כל הזמן? למה ללכת נגד?

בחמישי בערב לפני שנסעתי אליה, נפגשתי פעם ראשונה עם ידיד אחר שלי שאף פעם לא פגשתי קודם [אותו אני מכירה "רק" חמש שנים, אבל לא בדיוק דרך האינטרנט, אז זה פחות קריפי..], וישבנו על קפה והיה מגניב, והרגיש כמו כל השיחות שהיו לנו עד עכשיו בטלפון/מסנג'ר, רק שהיא קרתה במציאות.

ואז הלכתי אליה.

בשישי הילד שהיא עושה לו בייביסיטינג היה אצלינו בצהריים, והיה כזה נחמד, היא היתה כזאת אמא מתוקה כרגיל.

בערב הזמנתי אותה לבית קפה, בלילה היה מעניין;]

בשבת בצהריים אכלנו על האש עם המשפחה שלה, והיה טעים ונחמד, אחה"צ נסענו עם אחותה לשוק הטי שירטים בחיפה, קניתי שתי חולצות [והיא אחת], ואז בערב יצאנו לסרט ["בעל מזדמן"] ול"גרג", וחזרנו אליה הביתה,

ואז קרה ריב מכוער. על שטות מטומטמת שנבעה מאי הבנה. כמו תמיד.

אז נתתי לה ת'ספייס שלה להירגע בלי לפתור את זה ישר, כמו שהיא אוהבת, והלכנו לישון בריב, כמו שאני שונאת.

וחיבקתי אותה בלילה בכפית [יש לי בזמן האחרון נדודי שינה חולניים, בגלל זה אני גם פה בשעה כזאת], והיא שילבה את הרגליים שלה בשלי.

ובבוקר שוב, קרח. כאילו לא שמרתי על חום הגוף שלה כל הלילה.

יצאתי מהבית שלה עם חרא הרגשה, כל הבוקר רציתי לבכות ולא יצא לי.

היה לנו איזה מבצע מטורף בלשכה, ובשלב מסוים הייתי צריכה להחליף בש"ג.

אחרי איזה 10 דקות הבנתי כמה חרא היה הרעיון לתת לי נשק באותו היום. אם 16 שתלוי לי על הצוואר ושתי מחסניות שנחות לי על הברכיים שמעבירים בי צמרמורת טובה כשאני מלטפת אותם. כ-מ-ה רעיון רע.

המפקדת שלי כנראה הרגישה בזה, כי היא צצה משום מקום ושאלה אם הכל בסדר, ואמרתי לה שלא, והיא אמרה לי לעלות אליה כשהשמירה שלי מסתיימת, ורק אצלה, כשסיפרתי לה על הריב, רק שם הצלחתי לבכות.

[אפרופו חושים, בשניה שהתחלתי לבכות אצל המפקדת שלי, אמא שלי התקשרה.]

בהפסקת צהריים היפה שלי התקשרה אלי והכל חזר להיות יפה:]

אמא שלה באמת התעלתה על עצמה עם ההתנהגות שלה כלפיי בסופ"ש.

לא יודעת, או שהתפישה שלה קצת השתנתה [הגרסה הפחות סבירה] או שהיא סתם לא רצתה לריב ביומולדת של הבת שלה [הגרסה היחסית יותר סבירה..].

עשיתי לי לוח תכנון חודשי לאוקטובר, כי זה חודש עמוס ממש ודי שווה [בעצם, מהיום ועד ה-23 בחודש אני לא אהיה בלשכה!], והדגשתי עם מרקרים ויצא מגניב וצבעוני וגיי וכל הדברים האלה שאני אוהבתP:

אם יהיו תמונות מספיק מאגניבות, אני אעלה לפה.

אז בסימן-שנה-מההופעה-של-נייטוויש,

לילה טוב שיהיה לכם:]

[ואני מהמרת על כניסה אחת בודדת לבלוג בעקבות פרסום הפוסט, אבל מי סופר??]

סיון.

אחרי פרסום הפוסט הקודם ממש רציתי לערוך, לכתוב על זה שיום אחרי סוף חופש סוכות יש לנו חצי שנה,

ועל זה שבמסנג'ר השיחה שלנו חיה קצת בנסיון שלה לשלהב אותי לתכניות שלה לחצי שנה שלנו ו"אם את סיון את תאהבי את זה", ו"בואי רעבה, תצומי שבוע אם את יכולה".

שמחתי קצת מתחיית השיחה ומהנושא הנחמד שהיא כללה,

אבל ידעתי לא לשמוח יותר מדי, ידעתי שזה זמני ושאין לי למה להתרפק על השטות הזאת, כי היא גם ככה עוד מעט תחלוף.

עכשיו ההורים שלה אמרו לה שתעזוב את המחשב אז התקשרתי אליה והיא אמרה לי ש"עכשיו אמא שלי אמרה לי שאת כן יכולה לבוא מחר" [היתה לי הרגשה שזה יקרה], אז אמרתי לה שלא סיימתי להכין את המתנה, ובאתי להוסיף "אז אני אתן לך את החלק הזה שלה מתישהו אחר", אבל היא אמרה לי "אז אל תבואי", ובאמת שלא היה לי כוח להתווכח, אז פשוט שתקתי.

ואז שאלתי אותה "מה קרה שאמא שלך פתאום הסכימה?", כי היה ברור לי שקרה משהו, וה"שום דבר, היא פשוט הסכימה" שלה, ומנגינת הדיבור של המילים שלה, רק חיזקו את ההרגשה שלי שהיה פה איזשהו ריב שלהן.

אז אמרתי "סליחה ששאלתי".

בעודי חושבת על זה למשך איזו שניה, היא אמרה לי "לא משנה, אני אלך לסיים עם הפסיכומטרי ביי", וניתקה.

גם זה לא באמת הפריע לי.

מצחיק כמה שזה לא מפריע לי, כמה שזה לא עצוב.

עצוב כמה שהרגעים המשמחים לא משמחים אותי.

מעניין אם אני סתם עושה אנרגיות רעות ומפיצה שליליות בקשר ובגלל שאני יודעת שיבוא משהו רע, אני לא מנסה שיבוא משהו טוב ובגלל זה באמת מגיע משהו רע.

ניסיתי כל כך חזק, כל כך הרבה פעמים,

כן לחשוב מחשבות טובות ולנסות להשפיע על זה לטובה כדי שזה ישתפר.

ולא בדיוק הלך.

אז אני מעדיפה לתת לעצמי את הזכות לחשוב מחשבות רעות בלי להרגיש רע או להרגיש שבזה תלוי הקשר שלנו.

סתם רציתי לפרוק.

יו נואו,

תגובה תתקבל בברכה וכאלה:/

היי.

שנה טובה, אני מניחה.

חיכיתי שהחודש הקודם יעבור ואני אוכל לכתוב קצת כמה אני אוהבת את החברה שלי בלי שההודעה האחרונה מהחודש הקודם תפריע.

אוקטובר התחיל.

לא בא לי לכתוב עליה שום דבר נחמד.

אני אוהבת אותה.

לתדהמת הקורא הקבוע הפיקטיבי היחיד שיש לי, אנחנו אפילו עוד ביחד.

למרות התקרית ההיא.

אבל, לא יודעת.

כבר אין לי כוח.

מאסתי בלומר לה שאני אוהבת אותה ולקבל "טוב" בתשובה. מאסתי בלשאול "מה קורה?" ולקבל "כלום" בתשובה [גם כשה"מה קורה" בא בתור "קרה משהו", וגם כשהוא בא בתור פאקינג "מה נשמע"]. מאסתי בלשתוק 10 דקות בטלפון מתוך שיחה של רבע שעה. מאסתי.

אז נשארה לי רק תקווה אחת- הפסיכומטרי שלה.

עוד שבוע המבחן.

היא הבטיחה לי שאחרי הפסיכומטרי הכל ישתנה, ושסופסוף באמת יהיה לה זמן אלי ועוד כלמיני דברים.

אם אני מאמינה בזה? לא.

אם אני מקווה? כן, אבל כבר הרבה פחות משנה לי מפעם אם זה לא ילך.

עכשיו אני כבר משוכנעת שאנחנו לא מנט טו בי.

אוהבת אותה, מאוד, אבל זה לא תמיד מספיק. היא שונאת שאני אומרת לה שזה לא מספיק.

אז הפסקתי גם להגיד לה שאני אוהבת אותה. נראה מתי היא תשים לב.

זה לא שיש בה איזשהו דחף לומר לי את זה מעצמה, לא.

הדחפים היחידים שלה זה להתלונן, או להגיד שמשעמם לה או רע לה, ולפסול כל עצה שיש לי בנושא.

ולסקס.

אני הרבה יותר מעדיפה לדבר איתה במסנג'ר מאשר בטלפון.

בטלפון יש שתיקות, ויש אותן גם במסנג'ר, אבל לפחות במסנג'ר אני יכולה תוך כדי לכתוב פה פוסט או לעשות שטויות בפייסבוק וכאלה.

ולא מרגישה רע עם עצמי על הכסף, כמו שאני מרגישה כשאנחנו בטלפון והיא תוך כדי רואה טלוויזיה ויש שתיקה.

זה מפגר.

פשוט כי לא ידעתי אם עד אז עוד נחזיק.

היומולדת שלה בשבת.

מעניין.

מעניין אם נחזיק עד אחרי הפסיכומטרי שלה. הוא ביום שלישי.

מעניין מה יהיה אחריו.

בעצם, לא כל כך.

או שילך, או שלא.

מעניין, אם לא ילך, אם יהיו לי את הביצים הדרושות.

אני מאמינה שלא.

אני מקווה שהשנה שלכם תהיה רק קצת יותר טובה מהשנה שעברה,

ושתזכרו תמיד שהדברים הקטנים הם בעצם השינויים הגדולים..

שנה טובה.

סיון.