גדלנו יחד ול"ג בעומר תמיד מזכיר לי את המדורה ההיא, לפני שנים רבות, אולי זה היה בכיתה י' שישבנו יחד על ספה שתיכננו לשרוף וצחקנו כמו ששתי נשמות תאומות צוחקות, על דברים שרק אנחנו מבינים, איך תמיד אמרת שאתה רואה את העיניים שלי ומבין מה הולך בנשמה. איך אף אחד אחר לא מסוגל.

איך אתה היית שם ברקע של החיים שלי, ולפעמים במרכז. איך שנים היינו יחד אבל תמיד לחוד.

תמימות שאין בגיל שלנו יותר.

עד המדורה ההיא ששתינו לשוכרה בפעם הראשונה ואמרת לי, שיכור למדי, שיש לי ריח של וודקה. 

ואז ליטפת עם אצבע אחת את התליון הכחול עם הפעמונים שלי, ונשמע הצליל העדין הזה והאצבע שלך נגעה לי בעור החשוף ועוררה לי צמרמורת בכל הגוף. ואז התנשקנו. זאת הייתה נשיקה ארוכה מאוד, עם לשון ואני זוכרת כל פרט בה איך לא רצינו להתנתק איך זה היה מוזר ומשונה.

וזה בערך המגע היחד שהיה ביננו למרות שלפעמים מצאנו את עצמנו שוכבים במיטה שלך ומדברים על בנות שאתה רוצה ועל בנים שמוצאים חן בעיני..

ואולי בגלל שאנחנו כל כך דומים, כמו אח ואחות לא קרה כלום ואולי זאת אהבה אחרת. שונה. אפלטונית...משפחתית אפילו. אני לא יודעת

לפני כמה ימים אמרת לי שהייתי כל העולם בשבילך, ואני בכיתי עם בקבוק ביד שאני שונאת את עצמי שהכל אבוד.

ואתה מחבק חזק לא מרפה.

הייתי רוצה שהחיים יחייכו אלנו מבעד לחמסין. כמו פעם. שהכל היה יותר פשוט ויותר מסובך.