לוקחת את הגיטרה, יושבת על הנדנדה מתחת לעץ השסק בגינה. מנגנת את השיר שלנו. 

בוקר מאוחר לפני צהריים- שמש חמה. 

זאת כבר שנתיים וחצי שאין לי אותך אבל אף פעם לא הייתי שלך. בלילות מלאי אנרגיה ותשוקה תמיד אהבתי את גאוותי .. ואתה אהבת את שלך.

לעולם לא אשכח כמה בכיתי כשהכל נגמר. ובגלל שאין תאריך לסוף הזה. אני מוצאת את עצמי בוכה גם היום. 

נוסעת לעבר הבית הישן שלך. החלטתי. תיהיה שם היום. 

אבא שלך נפטר ואף אחד לא מתגורר בבית הזה יותר. מנסים למכור. שלט צהוב מכוסה אבק ולשלשת ציפורים. 

אני לוקחת מטלית מהאוטו. מנקה. מנקשת את הענפים שמכסים אותו.

מדלגת מעל השער האולסטאר שלי נוחתות בתוך שלולית בוץ שנוצרה שם מצינור ההשקיה. סוגרת את השיבר הראשי. חבל שלא הבאתי את הגיטרה.

פעם היו לכם חתולים וכלב. והיום רק עשבים שוטים מתחככים לי ברגלים כשאני הולכת לספסל. בספסל הזה לקחתי לך את בתולייך. למרות שהיית גדול ממני מכמעט שש שנים לא האמנת בלעשות את זה בלי אהבה. ואמרת לי שאתה אוהב אותי. 

אולי זה היה שקר. חבל שלא הבאתי את הגיטרה. תבוא תבוא תבוא.... אני מתפללת. רוצה לדבר איתך. לראות אותך. בפעם האחרונה.

שקט. שקט של מושב. תבוא תבוא תבוא..... אני ממש לוחשת.

קמה מהספסל הולכת לשער מחכה. כלב עובר בצד השני של הרחוב. אדיש. מרחרח נקודה לא ברורה באוויר.

אולי אני פה שעה, אולי יותר. מסתכלת בשעון. עברו רק שמונה דקות. 

מחליטה לחכות עוד קצת. שעה עגולה ואז זהו. אני מחליטה לסגור את המעגל בעצמי. יודעת שזה לא יקרה.

דמעה ועוד דמעה זה כבר שווה לבכי?

לא מצליחה לבכות ויש גוש בגרון. מסתובבת בגינה שלך. הכל מוזנח. איך פעם הזמנת אותי לשתול פה איתך פיטוניות. ואבא שלך הכין לנו מיץ תפוזים בידים רועדות. אתה לא גר פה יותר.

אולי תבוא?

מושכת עוד דקה ועוד דקה. 

בסוף קופצת מעל השער, נכנסת לאופל הקטנה שלי. ברדיו בדיוק התחיל שיר של לד זפלין. Tangerine. 

אולי תבוא?