דיקלה שאינה קלילה

עבר המון זמן... שנים למען האמת, אני מרגישה זקנה שאני אומרת על עצמי שעברו שנים...

המון השתנה, הכל השתנה... עיר אחרת, עבודה אמיתית, "של גדולים", חברים חדשים, וגם קצת ישנים. משכורת אמיתית ויכולת לסבסד את עצמי ולחיות, בעזרת עצמי בעיר החדשה שלי. עבודה אמיתית, כזו שאם אתם צופים בערוץ הנצפה במדינה בוודאי נתקלתם בשמי, רק לא ידעתם (וטוב שכך...) לעשות את ההקשר. לפעמים גם אני לא בטוחה שאני יודעת לעשות את ההקשר...

המון לא השתנה, הכל נשאר אותו דבר... עדיין רווקה עם חתול, מתחבטת בבעיות של עצמה עם עצמה. שומרת על אותם 2 וחצי חברים "הכי טובים", תמיד בנים, עדיין לא יודעת איך מתמודדים עם בנות ולא יודעת להיות "חברה" באמת. חצי מהזמן עדיין לא מבינה איפה אני ורוצה להתכרבל חזרה לכוך שממנו הגעתי ולעבוד בעבודות מזדמנות תמורת 18 ש"ח לשעה, העיקר שיעזבו אותי לנפשי. עדיין בוכה כל פעם שצועקים עליי, ולא מצליחה ללמוד "לא לקחת את העבודה הבייתה" ומגיעה כל ערב עם מטען כבד לשבת על הספה שלי ולנסות להבין מה אעשה מחר אחרת...

לסיכום נדמה שהרוב נשאר ורק התפאורה השתנתה לה מסביב. בוחרת תמיד לגור בחלקים השקטים של העיר. סוגרת את הדלת אחריי ומדליקה את המחשב עם המוסיקה הישנה שאני אוהבת (הייתי צריכה להיוולד בשנות השישים...) ומנסה לסדר את המחשבות.

בשנים שעברו כתבתי בראש אלפי פוסטים וניסיתי למלא את החלל בטכנולוגיות חדשות, מישהו אמר טוויטר או פייסבוק?, אבל איכשהו שום דבר לא יעיל כמו הקשר הבלתי אמצעי שקורה פה על המסך. אז חזרתי, התגעגעתי המון, המשכתי לקרוא בשקיקה... התעצבתי ושמחתי אתכם מרחוק, וחשבתי שלא אחזור, שהצטרפתי לסטטיסטיקה. אבל למרות שהחלפתי מחשב (אפילו שניים) והוא מזמן לא זוכר לבד את הסיסמא לקח לי שנייה להיזכר מה השם משתמש ולהקליד את שורת האותיות הארוכה (מדי, מעניין מה חשבתי לעצמי) של הסיסמא, והנה אני פה. מקווה שהפעם על מנת להישאר... יש ליה מון מה לספר, אבל אולי מספיק לפעם הראשונה. אני לא רוצה למצות לעצמי את החוויה כבר עכשיו...

נשיקות וחיבוקים

דיקלה