דיקלה שאינה קלילה

וההסבר לכותרת: בכל פעם שנעשה כבד מדיי, ולא נוח, אני באה לפרוק פה קצת...

הייתה לנו היום ישיבה בעבודה, אולי כדאי שאקדים ואומר שישיבות הן לא אירוע שכיח במקומותינו וניתן אפילו לומר שהן אירוע נדיר מאוד. אני עובדת בחברה כמעט שנה וזו הישיבה הראשונה. המטרה המרכזית הייתה קצת להכריז על שינויים פרסונליים וקצת להזכיר שהמצב קשה וצריך להצטמצם כי קיצצו לנו 12% מהתקציב שמיסודו היה, איך נאמר, לא מספק...

בהמשך הרקע התיארטי לסיפור צריך לומר שאנחנו מחלקה קטנה, המונה רק בנות. הבוס שלי לעומת זאת הוא גבר כריזמטי מאוד. חלק מהבנות (אני לא בינהן, סתם כי הוא לא הטעם שלי) חושבות שהוא חתיך הורס... בכל מקרה תארו בדמיונכם את התמונה, חדר ישיבות גדול, גבר נאה בראש השולחן וחמש נשים הבוהות בו בקשב רב. כמובן שכיאה לבנות דאגנו לכיבוד ואפילו אחת הבנות הגדילה לעשות והביאה יין...

עד פה רקע תיאורטי, מכאן והלאה סיפור המעשה שהביאנו עד הלום, אותי לכתוב ואתכם לקרוא...

ידענו שבמסגרת הישיבה נתבקש להעלות נושאים שמפריעים לנו והיום בצהרים דיברתי עם אחת הבנות והעלתי כמה נושאים. אחד הנושאים שהכי מפריעים לי, ואני יודעת שזה טפשי, שזה שבוס שלי לא אומר לי שלום במסדרונות. אנחנו עובדים באופן די צמוד, יחסית הרבה פעמים בשבוע, בסך הכל מבחינה מקצועית מסתדרים היטב, אבל כשהוא רואה אותי במסדרון הוא לא אומר לי שלום...

סביבת העבודה שלי מאוד לחוצה ואנחנו באמת נפגשים בצמתים של לחץ, ובכל זאת החינוך הייקי מהבית משפיע ומכל הדברים הלא נעימים שקרו לי איתו ובגללו, השלום הטפשי הזה הכי אכל אותי. אני כמובן לא התכוונתי להעלות את זה, אמרתי כמה דברים אחרים והרגשתי שתרמתי דיי. זו שדיברתי איתה חשבה (וימים יגידו אם היא צדקה או לא) שצריך לשים את עניין השלום על השולחן. היא אמנם אמרה את שאמרה באופן כללי אולם אני מיד הסמקתי והרגשתי מאוד מאוד מאוד ושוב מאוד נבוכה, כך שלא היה ספק מי מבין היושבות בחדר העלתה את הסוגייה במקור.

אז לרגע או שניים הוא ענה באופן כללי ואז פנה אליי ואמר לי "דיקלה, אני רואה שאת מאוד נבוכה..." מה שכמובן הכניס אותי עוד יותר למצב של מבוכה. כמובן שהברזים של העיניים שנוטים לא לשתף פעולה במצבים כאלו, התחילו לדלוף וההרגשה שלי הלכה ונעשתה לא נוחה מרגע לרגע. כולן כמובן ניסו להיות נחמדות ולצחקק כדי לעזור. הבוס שלי ענה לסוגיית השלום באופן מאוד רציני והגיוני, אבל אני כמובן הרגשתי גם ילדה קטנה, וגם טיפשה, כי איך דבר כזה מטריד אותי.

הבנות טוענות שזה היה לטובה והיה צריך להוריד את זה מהשולחן וכמה שיותר מהר, ושזה הביא אותו לחשוף איזה צד אחר באישיות שלו (אני, אגב, חושבת שהוא איש מחושב מאוד, ששומר את עצמו לעצמו, ושכל מה שהוא אמר ועשה היה מאוד מתוך שליטה) ושטוב שזה נעשה. אני בעיקר מקווה שמחר אוכל להסתכל לו בעיניים ושעניין השלום לא יהפוך למביך ומוזר...

עד פה להפעם

נשיקות וחיבוקים, בתקווה לימים פחות מביכים

ד.