דיקלה שאינה קלילה

אני עובדת פה כבר שנה וחצי שזה אומר שערכתי לפחות עשר כתבות על טרור בשדרות וכמה עשרות פעמים ראיתי את נזקי הקסאמים מול עיני על המוניטור הקטן בממ"ד הפרטי (פיזי ונפשי) שלי, בחדר העריכה.

אני גרה פה כבר כמעט שנתיים ושומעת איך כל יום הקסאמים מתקרבים אליי בצעדי ענק, כמעט עד הבית. כבר 4 פעמים הייתי בספיר (מכללה ליד שדרות) כשנשמעה אזעקת "שחר אדום" וכבר 4 פעמים יצא לי להרגיש איך 20 שניות, בין האזעקה לנפילה, הן הזמן הארוך בחיי. כבר ארבע פעמים הרגשתי נורא עם עצמי על זה ששמחתי, לרגע אחד, שהנפילה הייתה רחוקה ממני (יחסית...).

אבל היום... היום זה כבר גדול עליי. כתב הספורט שלנו היה אתמול בדרך חזרה מצילומים באשקלון, השעה הייתה 7 בערב והמתקפה על שדרות רק החלה. ביקשו ממנו ומהצלם לעבור שם בדרך לצלם. זה ממש על ציר הנסיעה (ועל ציר הקסאמים שדרות - אשקלון). מדובר, רק לשם הרקע על בחור גדול, פיזית ומנטלית... הוא שרד שם 20 דקות, באזעקה השנייה בתוך 15 דקות, הקסאם נפל לידם, רואים את זה בצילום ולו זה הספיק... הוא התקשר לעורך שלי, רועד כולו ואמר לו שהוא יוצא משדרות... עכשיו!!!

רק שלו יש ברירה, יש לו בית במקום אחר ובכלל הוא רק אורח לרגע בשדרות. ראיינו היום אין ספור אנשים שהמצב שלהם הוא ממש שונה... הם בשדרות כי אין להם לאן ללכת. ילדים שיודעים שהם יקומו, גם הלילה, לשמע ה"שחר האדום". כבר שש שנים שהם ככה. שש שנים. בצפון אחרי חודש של קטיושות הוקצבו תקציבים שהיו מספיקים להעביר את שדרות, על בתיה ותושביה למיקום אחר.

בשבוע שעבר שאלה כתבת שלנו מישהי אחרי נפילת קסאם אם היא רוצה שיזעיקו אמבולנס או משהו ואם היא מרגישה טוב. אז היא ענתה לה: אני נפגעת חרדה, כבר שש שנים שאני נפגעת חרדה, כל שחר אדום וכל קסאם מעצימים את המצב. אז מה יש לי ללכת לבית חולים...

ואתם יודעים מה? הסינק הזה גרם לי, בפעם הראשונה בשנה וחצי שאני עובדת פה לבכות. הייאוש והאומללות של האנשים הללו שכל חטאם הוא שאין להם כסף ללכת למקום אחר ובעיקר ההתעלמות שלנו מהם... האמירה השגורה בחדשות "למזלינו מדובר רק בנפגעת הלם". מישהו מהם יודע איך זה להיות כזה???? ואם אין הרוגים אז אנחנו לא מתרגשים. אז מה ששוב עוד משפחה תבלה היום בבית החולים עם האם או האב הפצועים ושלעוד משפחה נהרס הבית מפגיעה של טיל שעשוי מצינורות של תמרורים.

דיקלה