השבוע הייתה לי שיחה מעניינת, שהובילה לתובנות חדשות ומעניינות... ישבתי בשבת, אי שם במרכז הכי מרכזי של המדינה הזו, בבית קפה קטן וחמוד וניהלתי שיחה ברומו של עולם (באמת, לא בציניות) עם חבר טוב, ובסוף השיחה אי שם אחרי שאמרנו מה שהיה לנו להגיד אחד לשני, הארנו נקודות אפלות (שאולי היה עדיף שלעולם לא היו מוארות, כי הדחקה היא לא מילה גסה) ובסוף אחרי שאמרתי את ה"מילה האחרונה" שלי וחיכיתי לתגובה, התשובה הייתה תבוא, בכתב, כנראה בבלוג...
עכשיו רובכם אומרים, נו, מה הבעיה? את בטח מנוייה בבלוג הרלוונטי (אכן כן, מודה באשמה) נו אז מה הבעיה תקראי את התגובה. אז זהו, שאין בעיה, רק שזה הביא אותי לתהיות רבות על העולם החדש הזה שלנו...
כשהיינו ילדים שיחקנו ברחוב קלאס וחמש אבנים, רצנו והשתוללנו והשארנו להורים פתק עם הטלפון של החבר או החברה אליהם הלכנו, ואם שכחנו אז זה לא היה נורא. היום לאחותי הקטנה יש פלאפון (יותר זמן מאשר לי יש אחד כזה, ומכשיר יותר מתוחכם) והיא לא הולכת, היא מחכה שמישהו יסיע אותה...
כשהייתי בתיכון ניהלתי עם החבר ממקודם (ראו ערך לפני כמה שורות) אין ספור שיחות, גם בהם, עקב הארה של נקודות אפלות, נוהלו השיחות בהמשכים, אבל תמיד הן היו פנים אל פנים. פתאום על מנת להמשיך את "השיחה" עברתי מדיום, מדיבור לקריאה. פתאום כדי להגיב (כן, כן יש לי תגובות, תמיד יש לי מה להגיד) אני צריכה לכתוב, להעביר את זה דרך הפילטר של המחשבה שעוד מישהו יקרא כי המרחב הוירטואלי פתוח לכל ובכלל: אני אדם אוראלי...
אבל... כנראה שזה העולם החדש ואני רואה עצמי אדם המתקדם עם רוח הזמן וכנראה שאצטרך להתרגל, ורגע אחד לפני שאני מתרגלת אני רוצה שתביעו דעה: אני צודקת שאני רואה בזה שינוי שאינו בהכרח לטובה, או שאני פשוט מיושנת קלות???
להשתמע בבשורות טובות ובמקומות מוארים
דיקלה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
