לאחות של אמא שלי יש סרטן שד זהה לזה שהרג את אמא שלי לפני עשור. כמובן שהוא לא הרג אותה בשלווה אלא אחרי שש שנים רצופות טיפולים, ניתוחים, הקרנות ושאר מרעים שהוא נוטה להביא איתו. אני לא יודעת איך אני מרגישה בקשר לדודה שלי (שאיתה מעולם, גם בחייה של אמא שלי לא הסתדרתי, מצד שני זה לא מגיע לאיש העונש הנורא הזה) אבל אני יודעת שהמקלחות שהיו אהבת חיי הפכו לסיוט...
אני מודה, מקלחת בסוף יום עבודה מפרך, 20 דקות של מחשבות בתוך ענן אדים חמים המבודדים אותי לרגעים מספר מהעולם בחוץ עושים לי את היום. אני ממתינה בקוצר רוח לרגעי החסד הקטנים האלו, לשלווה העוטפת ולשקט, בעיקר לשקט, שכה חסר לי בתוך היום יום שלי. כל זה עד השבוע שסיפרו לי על מחלתה של הדודה. מרגע זה ואילך המקלחת הפכה קודש לגילוי גושים (אמיתיים ומדומים).
מבחינת בדיקות וכדומה אני עושה כל שביכולתי, אני במעקב כפי שהרפואה ממליצה ואני נזהרת משמש כמו מאש כי בדרך כלל מה שתורשתי (כך טוענת האונקולוגית) היא הנטייה לסרטן ולא הסוג הספציפי.
הרבה אין לי מה לעשות, אני מקווה שזו תופעה חולפת שתעבור אחרי שאתאושש מההלם ואם לא... טוב, לפחות השותפות שלי מרוצות מזה שזמן המקלחת שלי התקצר משמעותית, כי מי רוצה לעמוד ולחפש גושי סרטן במשך 20 דקות או חצי שעה???
שתהיה שבת שלום, עם בשורות טובות יותר
דיקלה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
