דיקלה שאינה קלילה

במסגרת סמינר בתואר השני שלי בחרתי לנתח שלושה שירים של להקות צבאיות (אני מתה על הז'אנר) משלוש תקופות: תש"ח, ששת הימים ומלחמת לבנון השנייה. תוך כדי התחלת הנבירה בניתוח, קלטתי, למרבה האירוניה, שדווקא המלחמה האחרונה, בה הייתי אדם בוגר ומודע, היא זו שחסרים לי עליה הכי הרבה פרטים. השלב הבא היה מבחינת אוהבת ספרים כמוני ברור, ניגשתי לחנות ובחרתי את הספר שכותביו נראו לי האמינים ביותר: "שבויים בלבנון" של עופר שלח ויואב לימור, שני פרשנים צבאיים בכירים.

אני בשער השני, מתוך ארבעה שערים של הספר (שאגב מומלץ בחום לכל מי שרוצה לפקוח את עיניו לדברים שמתרחשים מתחת לאפינו ואנחנו כלל לא יודעים, שכתוב באופן קולח וברור ותורם לידע של כל קורא על ישראל) וכבר אני מרגישה רע... רע שבחרתי בבחירות האחרונות במפלגת העבודה, ותרמתי מבלי דעת להיותו של פרץ שר ביטחון, רע שזו המדינה שאני מגינה עליה בחירוף נפש אל מול עמיתיי (בינתיים הוירטואליים)  בחו"ל, ובעיקר רע שככה המדינה מתנהלת ואנחנו לא ידענו...

הספר פותח בפני הקורא הלא ביטחוניסט צוהר אל ישראל השנייה, ואולי הייתי צריכה לומר אל ישראל הראשונה. צוהר למלחמות פנימיות שאולי אם היינו ערים לקיומן, לא היו מתרחשות כלל. הוא מציג את אולמרט ופרץ באור מגוחך קמעה ואת חלוץ כלוחץ למלחמה בלי להאזין לעמיתיו ואותנו, כמדינה, כנגררים למלחמת יש ברירה בגלל שאיפות פוליטיות אישיות של אנשים קטנים.

הקורא הנבון יאיר עכשיו ובצדק, שאם כל זה חדש לי אזי מדובר בנאיבית סדרתית, אלא שלא זה מרכז העניין. זה לא שחדש לי שמלחמת לבנון השנייה הייתה מלחמת יש ברירה, זה לא שחדש לי ששאיפות פוליטיות הביאו למספר ההרוגים הרב, אלא שהפירוט, קור הרוח וההתעלמות מהעורף הם שחדשים לי. לתומי חשבתי שאם הצפון חוטף 200 קטיושות ביום אנחנו נמצאים במחשבתם של השרים. אבל בעצם, אני מצחיקה את עצמי, שדרות חוטפת קאסמים כבר שבע שנים ולאיש זה לא מזיז, אפילו לא לשר הביטחון בן העיר... 

הספר מזעזע אותי בעיקר בגלל שכמו שכתבתי בפוסט הקודם, זה הבית שלי, ואם זה הבית שלי אזי הייתי רוצה שהוא יהיה מושלם, או לפחות לא קורס פנימה. נכון, אנחנו ארץ אוכלת יושביה, אבל לרגע ולו לרגע הייתי רוצה להאמין שיש פה גם כמה אנשים ראויים להנהיג אותנו ולא כולם הםן קרקס פרץ-אולמרט-חלוץ שהיה פה רק לפני כמעט שנה.    

רק עוד הערה אחת קטנה ושוב באדיבותו של טליק. קראתי היום את הפוסט העוסק בריאיון שהעניק בורג לעיתון הארץ וחשבתי לעצמי שאנחנו באמת, כמו שכתבתי קודם בהקשר אחר "ארץ אוכלת יושביה".

קראתי את הראיון במוסף סוף השבוע. עם הרוב לא הסכמתי, קוממה אותי החשיבה הפוסט-מודרנית על הישראליות מבלי לעצור ולו לרגע לשאול מה אנחנו יכולים לקחת איתנו למקום הזה, או מהם הדברים החיוביים בתוך ים השלילה. אבל האפקט המיידי שהראיון עורר אצלי הוא חשיבה, לא קטילה. חשבתי כיצד אני יכולה להתווכח עם הטענות שהוא מעלה (לחלק מהדברים יש לי תשובות, על חלקם אני עדיין חושבת) והמחשבה הבאה הייתה שעל מנת להתווכח אני צריכה להכיר את הטענות וניגשתי לרכוש את הספר (עקב בעיות טכניות הדבר לא התאפשר לי, אבל באחד הימים הקרובים זה יקרה).

אני לא חושבת שאם מישהו חושב אחרת ממני זה הופך אותו למוקצה, להיפך, זה הופך אותו לאדם מעניין, ובכלל מי שחושב אחרת מהווה לי אתגר אינטלקטואלי, לא כי אני רוצה לשכנע שאני צודקת, אלא כי הוא נותן לי הזדמנות (נדירה במקומותינו) לשייף את המוח על טקסטים ותפיסות שונות ולחזק לעצמי (או לשלול) תפיסות וקונספציות מוכרות.

תדו שבישראל הקטנה, לצערי, לא מספיק אנשים דוגלים בכך, כי אחרת אין הסבר למבול הקטילות שהביא הראיון הזה...

שיהיה שבוע נפלא, דיקלה