דיקלה שאינה קלילה

קראתי את זה אצל א' השמנה והייתי חייבת להקדיש לזה מחשבה.

אני לא יודעת לומר תודה, אני ממש גרועה בזה ואני הרבה יותר טובה בלהתנצל ולהצטער. אני אומרת תודה תמיד לאנשים הלא נכונים, אלו שאין להם ממש משמעות במארג חיי, עוברי האורח, ודווקא לשוכני הקבע (אחיותיי, אבא שלי ואמי החורגת) דווקא להם אני לא מצליחה, או שוכחת, או סתם מקווה שהם יבינו לבד שאני אומרת תודה.

דווקא מגיע להם תודה, בעיקר להורים שלי... נתחיל מאבא שלי, שהוא ההורה הביולוגי היחיד שנשאר לי והצליח להישאר הורה אחרי האסון שלנו, שזה כבר ראוי להערצה. אמא שלי נפטרה מסרטן שהייתי בת 14, אחרי שש שנות מלחמה קשות, בהן אבא שלי היה האור בחייה. הוא זה שתמך בה ועזר, שניקה את הצנתר אחרי כריתת השד שעברה וגרם לה לרצות להמשיך לחיות ובעיקר, הוא זה שהדביק אותנו באהבת החיים ובאמונה שהיא תחיה. דווקא בגלל זה כשהיא נפתרה זה היה אסון כזה גדול עבור כולנו. היחיד שלא התמוטט כליל היה אבא שלי שנשאר אלמן עם שלוש ילדות קטנות שה"גדולה" היא רק בת 14.  

גם אני וגם אחותי, שהייתה אז בת 11, הגבנו מאוד קשה והפכנו די מהר לילדות מאוד קשות. אני הפסקתי כליל להגיע לבית הספר והמשכתי עם ההרגל הזה עד סוף י"ב שלי. אחותי ניסתה לעשות זאת גם היא, אלא שבעוד אני הצלחתי להתמודד עם החומר הלימודי ולהוציא ציונים ממש טובים (עד היום אני חרא בהתמודדות עם מסגרות ונפלאה בלמידה עצמית, יחי חיי האקדמיה...) היא התדרדרה מאוד בלימודים ובעוד בבית הספר שלי היה מי שהבין את הסיטואציה הבעייתית אליה נקלעתי, אצלה איימו כל שני וחמישי להעיף אותה מבית הספר.

בנוסף על ההתמודדות הזו אבא שלי נאלץ להמשיך לעבוד במשרה אפילו יותר מלאה ממה שעבד קודם, היות שלפני כן הייתה להם הפנסיה שאמא שלי קיבלה שהוציאו אותה לפנסיה מוקדמת מאוד מאוד (בגיל 36, מיד לכשחלתה) וכשהיא נפטרה הכספים הללו חדלו... אחותי הקטנה הייתה בת 6 וחצי ולא הצליחה להבין איפה אמא, ובכלל המצב הכללי בבית היה בכי רע. בשלב הזה אצלינו בבית צחקו שהטלפון חבש כובע של טבח, כי אף אחד אחר לא בישל חוץ מההזמנות אוכל...

אמנם סבתא שלי עזרה ואחרי שנה הוא פגש את האמא החורגת שלי ואנחנו גדלנו ונעשינו קצת יותר אנושיות, אבל על התקופה הזו, שלימדה אותי שאי אפשר לסמוך על אף אחד חוץ מעל עצמי ועל אבא שלי, אף פעם לא אמרתי תודה.

אם הייתי מתחילה לספור מה הוא עושה בשבילי היום החל מכסף שאני צריכה, קניית כרטיסי רכבת כדי שאוכל "לבוא הבייתה בלי לחשוב" כדבריו ועידוד מתמיד להמשיך במסלול האקדמי כולל הבטחות לתמיכה והזמנה לחזור הביתה בגיל 25 למרות שהוא חושב ש"ציפורים צריכות לפרוש כנפיים" לא הייתי מסיימת.

אני יודעת שהוא לא קורא את הבלוג, אין לו מספיק יכולות טכנולוגיות, אבל אני מאחלת לעצמי שיום אחד אוכל להראות לו את הפוסט הזה... את הסיפור על האמא החורגת שלי אני עוד חייבת לכם, אבל זה היה די מאמץ נפשי ליום אחד...

לילה טוב, שנדע ימים טובים

דיקלה