דיקלה שאינה קלילה

אני חייבת ללמוד לסתום את הפה. זה צריך להיות השיעור המרכזי שלי לחיים ואני לא מצליחה ללמוד אותו. תוך 48 שעות הצלחתי ליצור שני פלונטרים עם הפה הגדול שלי.

קודם כל ניסיתי, באופן מעוות קלות, אבל זו דרכי בעולם, להחמיא ואולי קצת לקנא בטליק על ההערצה האמיתית שיש בו לפועל ירושלים. זו שאינה שונאת את היריב אלא אוהדת את הקבוצה. רציתי לנסות ולומר שאין עוד רבים כאלו היום ושבכלל אנשים כמוהו ש"מפיצים את הבשורה"נדירים עוד יותר.

אני לא אלאה אתכם בפרטים אבל הצלחתי לסבך את עצמי בביטויים שלא הסבירו את מה שרציתי ולגרום לטליק, בצדק, לרוגז על השטויות שאמרתי. אז אמנם התנצלתי (ואני מנצלת את הבמה הזו לשוב ולהתנצל) אבל לא הרגשתי טוב יותר אחרי זה. עדיין כעסתי על עצמי שבמקום לפרגן ולהאיר את הצדדים החיוביים הצלחתי, שוב, להאיר את השליליים.

תמיד זה ככה, אני פשוט לא מצליחה לקלוע למה שרציתי לומר ומעליבה בדרך את כל מי שניקרה על דרכי. אחר כך מנסה להסביר ולהתנצל בדרך כלל אני מצליחה רק לסבך את הדברים יותר... כך הצלחתי לבקש מהבוסית שלי מכתב המלצה ולספר לה באותה נשימה שביקשתי מהבוס השני, שהוא פחות בכיר ממנה, והיא נעלבה ועכשיו שניהם מסרבים לתת לי מכתב המלצה. כשניסיתי להסביר ולהתנצל, תוך בכי, כי גם זו לצערי דרכי הקלוקלת, רק קוממתי אותם, את שניהם יותר... וכל ניסיון ההתנצלות סיבך את המצב...

אני פשוט חייבת ללמוד לא להכניס את עצמי למצבים כאלה, כי כפי הנראה אני ממש לא יודעת להוציא את עצמי מהם... כלל לחיים מעתה ואילך: לסתום... נראה לכמה זמן זה יחזיק מעמד. הלוואי שלהרבה, אבל אני לא אופטימית...

דיקלה