כבר חודש לא הייתי פה, חודש שלם שלא כתבתי אף מילה שאינה קשורה באופן ישיר ביותר לעבודה שלי, לא פה ולא בשום מקום אחר. תמיד חשבתי שכשיהיה לי רע באמת, רע עד כלות כל הסופים, אז אני הכי ארצה לכתוב, והתבדתי, שהיה לי ממש רע, אז רק רציתי להיעלם (ולבחורה בגודל שלי זה ממש לא פשוט) עמוק עמוק מתחת לאין.
אבל היום יש לי יומולדת, אני בת 25, והיום לפנות בוקר, אחרי חודשים של מאבק במחלת הסרטן הסופנית שלה, סבתא שלי נפטרה... דווקא היום... כשאמא שלי נפטרה לפני עשור וקצת נשארה לי רק סבתא, לא חשוב שאבא שלי התחתן ואישתו מקסימה, זו תמיד הייתה סבתא שלי שדאגה והתקשרה והעדיפה אותי העדפה ברורה על פני כולם. לכולם היא אמרה שדיקלה עשתה אותי סבתא אז מגיע לה... זו סבתא שלי שהתקשרה בשישי בבוקר והעירה אותי שאני חייבת לבוא ע-כ-ש-י-ו כי היא הכינה את המרק/סלט/פשטידה/סלט שאני הכי אוהבת ואני חייבת לטעום, זו היא שהתקשרה עוד לפני שהבנתי שיצא ספר חדש של סופר שאני אוהבת שהיא כבר קנתה לי אותו ואם בטעות היה יום ששכחתי להתקשר, זו היא שהתקשרה נעלבת.
כל כך הרבה דברים יחסרו לי, אבל הכי תחסר לי הדרך שבה היא קיבלה אותי בלי צורך להוכיח או להבטיח, איך שהיא נתנה לי להיות אני, בלי להתאמץ. היא הייתה היחידה שלא הייתה חייבת לדעת שסיימתי את הBA בהצטיינות יתירה, בשבילה הייתי כל הזמן מצטיינת, ואין אף אחד אחר שזה ככה בעבורו. בעולם החדש שלי, זה שנכפה עליי היום לפנות בוקר, אין אף אחד שחושב שאני מושלמת, ככה, עם הXXX קילוגרמים עודפים, ובלי בן זוג או דוקטורט, רק כי אני, אני.
אני כל כך אתגעגע, אני כבר מתגעגעת, ללכת מחר אליה הביתה, שלא נכנסתי אליו מאז שהיא התאשפזה לפני שלושה חודשים, והיא לא תהיה שם... הריח יהיה, הבגדים, וכל החברים שלה ורק היא לא תהיה שם יותר אף פעם... אני ממש טובה בלהתמודד עם מוות, לצערי נאלצתי לעשות זאת הרבה מאוד פעמים מאז גיל 14 אבל תמיד אמרתי שאני מתמודדת כל כך טוב כי סבתא שלי איתי. מה אני אעשה בלעדיה??? אני יודעת שהיא לא סובלת עכשיו, ושבחודשים האחרונים חייה לא היו חיים אבל אני אנוכית וחושבת על עצמי, ואני לא יודעת מה אני אעשה מחר, באמת שלא...
אני יודעת, שהרציונל עכשיו צועק: מה תעשי? תתמודדי!!! וכנראה זה מה שיקרה אבל כרגע, כרגע אני רק חושבת לעצמי, למה לא אמרתי עוד פעם שאני אוהבת אותה, למה לא הייתי שם יותר שהיא חלתה ובעיקר, למה זה קרה לה... היא דווקא הייתה כזו שרצתה לחיות, למצות את החיים עד תום ובדיוק שהיא חשבה שהנה, היא יכולה, אחרי השיפוץ בבית והניתוח ברגל שבזכותו היא הלכה יותר בקלות, דווקא אז היא נפטרה...
אני יודעת שהיומולדת שלי כבר לא יהיה אותו דבר, ועמוק בפנים כבר שבועיים, מאז שהמצב התדרדר אני יודעת שהיא תמות ביום ההולדת שלי, וכן אני יודעת, זה גלגל החיים מישהו מת ומישהו נולד, אבל אני רק רוצה שיחזירו לי את סבתא שלי, ואני יודעת שזה כבר אף פעם אף פעם לא יקרה, ואחרי שאני ארגע ואתמודד, עדיין החיים אף פעם לא יהיו אותו דבר, כי תמיד שאנחנו מאבדים מישהו, אנחנו מאבדים חלק מעצמינו, והפעם, החלק הזה הוא גדול במיוחד...
מחר כולם יגידו כמה היא אהבה אותי, ומה שהכי נורא זה שאני יודעת שזה נכון, ואף אחד לא אוהב אותי יותר ככה, בטוטאליות כזו מוחלטת, אף אחד לא מפלה אותי לטובה כל כך, רק כי אני, אני... וכנראה שאף אחד כבר לא יעשה את זה לעולם...
כאילו משהו נפתח בי וכל הדמעות זולגות עכשיו, והאמת, אני מרגישה קצת קל יותר, רק קצת...
ולעצמי אני מאחלת שיהיה לי מזל יותר טוב בשנה הבאה... הלוואי
דיקלה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
