דיקלה שאינה קלילה

לכולם אני סולחת, אני נורא טובה בזה, מספיק שתגידו לי סליחה, מצטער, ואני מיד מוכנה לסלוח ויותר מזה צ'יק צ'ק אני מוכנה לשכוח. אני לא נוטרת טינה, לא זוכרת מי עשה לי מה, בדרך כלל אני מעדיפה לנצל טוב יותר את מעט תאי המוח שלי... רק לבן אדם אחד אני לא סולחת, זוכרת כל טעות ולו הקטנה ביותר ומסרבת, בכל תוקף לשכוח, לעצמי...

כל טעות הכי קטנה נרשמת ומקוטלגת, כל פאשלה מינורית היא זוועה וטעות גדולה היא אסון טבע מתרגש ובא. כל שקר לבן קטן שנפלט הופך אותי לשקרנית, וכל טעות למטומטמת. יותר מזה: אפילו אם הסובבים מפרגנים עד בלי די (והתברכתי בסביבה מפרגנת) אני מיד מוצאת את הקוץ באליה ונטפלת אליו.

כל השנה שלי היא סליחות, אני מתחממת במהירות ומתקררת במהירות, מתנצלת וסולחת מיד, ורק לעצמי, כבר 25 שנה, אני לא מצליחה לסלוח. לא סולחת על דברים שאמרתי או עשיתי, וזוכרת לרעה גם את אלו שנמנעתי מלעשות. לא סולחת על דברים שנעשו בהיסח הדעת וגם לא על כאלה שהוקדשה להם מחשבה. פשוט לא סולחת.

בימים האלה, "בין כסה לעשור" (שזה כינוי של עשרת ימי תשובה, הימים בין ראש השנה ליום כיפור, מזכירה המורה שבי) תמיד קשה לי במיוחד, הסליחות מכל עבר, והחשבונות נפש שכולם עושים מוציאים בי את המכשפה הקטנה והקטנונית, שנזכרת בכל הדברים הרעים שעשיתי לעצמי השנה. בכל הכעסים וההתחשבנויות, וכמו רואת חשבון אני בודקת לעצמי הוצאות מול הכנסות של מרירות, מנסה לוותר רק על קצת, להבליג, ונאלמת דום מבלי יכולת לעשות זאת. כבר די השלמתי עם זה שלעצמי אני לא יכולה לסלוח, ורק בין ראש השנה ליום כיפור, רק אז, אני עוד מנסה...   

תסלחו לעצמכם ולאחרים, גמר חתימה טובה

דיקלה