דיקלה שאינה קלילה

יש משהו במיסוך הזה שמסך המחשב נותן לי, ביכולת שלי להיות בצד השני של המסך, אבל אתם לא יודעים מי אני ומה אני, פרט למה שבחרתי לחשוף, ובכל זאת אתם פה, מקשיבים, משיאים עצות כשאני מבקשת ובעיקר לא שופטים.

מעניין שבעולם האמיתי שלי (אני שונאת את הביטוי הזה, אבל לא מצאתי טוב ממנו) לא מצאתי אנשים שימלאו את הפונקציה הזו, כל חבריי (והם לא מעטים) לא באמת יודעים להקשיב, הם טובים בלדבר, לייעץ, אף אחד צהם לא יודע פשוט לתת כתף.

מעניין כמה פונקציות נוספות אנשים מוצאים פה, מבעד למיסוך הזה, וכמה אמיצי מה שקורה פה "בעולם הוירטואלי"... איך מתמכרים לזה, להאזנה, ולומדים להאזין... בהתחלה כל הזמן הגבתי גם שלא היה לי מה לומר, ועכשיו בחלוף אי אילו חודשים רבים למדתי שאפשר לקרוא פוסט, לחייך ולהמשיך הלאה, אם אין לי מה לומר, למדתי להאזין.

זה משליך לי גם החוצה, אומרים שאני מקשיבה טובה יותר, בעולם שלי, מעניין אם זה האינטרנט והבלוג או סתם שהתבגרתי...

דיקלה