ספר אהוב, כזה ששכחתני עד כמה הוא אהוב, הוא כמו חבר ותיק שנפגשים איתו בחלוף השנים ונזכרים, אחרי שכבר הדחקנו כמה התגעגענו.
ספר ישן, בלוי ומתפורר, שכל קמט בדף זוכר את האצבעות שלי כשקראתי אותו מיליארד פעמים, שכל אות ושורה מוכרות ואהובות, וכל כתם קפה, באשמתי נעשה.
סיפור מוכר, כל מילה ואות כבר יודעת בעל פה, יודעת באיזה עמוד עליי להכין טישו ומתי אני רק קצת אבכה. כבר יודעת את הסוף, ואת מה שקרה אחרי ולפני, ויודעת איך כל האקדחים שמופיעים בהתחלה, יורים עוד לפני שמסתיים.
כריכה מוכרת, עם ציור שטרם הבנתי למרות כל השנים, והשידרה שמחייכת אליי למרות כל מה שעשיתי לה.
היום פגשתי, אחרי הרבה זמן, ספר שאני מאוד אוהבת, שחשבתי שנעלם בגלל מעברי דירה ובגלל הנטייה שלי להשאיל ספרים בלי בעיה, רק שבדרך כלל אני שוכחת למי נתתי ומתי ומקווה שהמוצא הישר יחזיר לי את הספר בסוף. אתם יכולים להניח שלא תמיד זה קורה...
הרגשתי כאילו מצאתי חבר ילדות אהוב, שלא השתנה בכל השנים שעברו, ששמח לפגוש אותי כמעט כמו שאני שמחה לפגוש אותו.
איזה כיף להיזכר, ובלי קשר רק כי אני חייבת לכם את ההמלצה: מלאכי עליון של מיכל שלו, כי יש ספרות ישראלית טובה, גם אם זה לא תמיד נראה כך.
שתמצאו המון חברים על המדפים...
דיקלה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
