דיקלה שאינה קלילה

אף פעם עוד לא פיטרו אותי. במקרה הכי גרוע החוזה הסתיים ואף אחד משני הצדדים לא ממש היה מעוניין להמשיך אותו. תמיד עזבתי, תמיד עם מכתבי המלצה. תמיד אמרו לי שהדלת פתוחה לחזור אם ארצה, ולא רציתי, אף פעם...

עכשיו מפטרים אותי, בעצם אותנו, את כולנו. החברה נסגרת, הפקת החדשות המקומיות עוברת לאחריות רשות השידור (ובהזדמנות אחרת הדיון על עשיית הצדק ההיסטורי באיחור של שבע עשרה שנים לערך). אנחנו מושלכים כלאחר יד, כי פרילאנסרים, עובדים ללא תנאים שכמונו, יש כמו זבל ולמה שJCS חברת האם שלנו, תרצה לקבל אותנו? כל התחושה במערכת היא של אס"ק (אווירת סוף קורס), עוד רגע הסוף יגיע ובכלל: "מה תעשה? תפטר אותי?".

אני תמיד חשבתי ועדיין חושבת, שהערך העליון צריך להיות מקצועיות. אם נגזר עלינו שיפטרו אותנו, בגלל החלטות שאין בכוחינו לשנות, אז לפחות נסיים את זה יפה שנוכל לומר שהיינו פה ועשינו את זה כמו שצריך עד הסוף. אבל אחרים לא חושבים כמוני. כל בקשה הופכת למלחמה, כל ניסיון להפיק מהדורה ברמה נורמלית, כזו שעד לפני חודשיים הייתה ברורה מאליה הופך למלחמת עולמות. כולם רק עסוקים בלשלוח קורות חיים, להעביר אחד לשני כתובות מייל והצעות עבודה ולבדוק למי הציעו מה, איפה ובכמה כסף. אני רק מרגישה שהכל טובע עליי ואני כמו עכבר מנסה לברוח, לאן שלא יהיה.

במסגרת הזו הייתי אתמול ב"ראיון", יותר נכון יהיה לקרוא לזה שיחה, עם המפיק של המהדורה בתל אביב. הם דווקא נשארים לעבוד כי יש להם איזה 50 הפקות בחודש וזה מספיק כדי לממן להם משכורות. הוא הציע לי כמה דברים. לא מה שרציתי אבל יותר טוב מכלום ואני מתחילה מחר... בתקווה שהפוטנציאל שיש לזה לגדול יתממש כי אחרת זה יהיה חבל.

תאחלו לי בהצלחה ובכלל: "אם יהיה זה שנית, נא יהיה זה אחרת..."

לימים טובים יותר...

דיקלה