אני מתה על החורף! הגשם בחלון עם האפור שבחוץ מוציאים אותי מהמיטה בבוקר עם חיוך. אחרי שאני גומרת להתלונן על זה שקר והפוך הרבה יותר כיפית אני יוצאת החוצה ליום חדש, אפור ומבחינתי נעים. אבא אומר שזה בגלל שאני אירופאית במהותי, החום הישראלי עושה לי רק רע, תוך רבע שניה אני נשרפת, מתקלפת ונראית כמו סטייק שיצא מכלל שליטה. גם בגלל זה עדיף לי בחורף.
יש לי חבר טוב שעשה איתי פעם, לפני הרבה שנים הסכם: לדבר בגשם הראשון. אנחנו לא חיים באותו חלק של ישראל, אז כשלי יש גשם ראשון וגם כשלו יש אנחנו מדברים. השנה זה לא קרה, השארתי הודעה והוא לא חזר, לא זוכרת למה, אבל כל תחושת הכיף כבר התפספסה ונשאר טעם מר בפה, על המסורת שהכזיבה.
לפני המון זמן, בערך בכיתה י' או אולי י"א, רצינו לדעת אני וההוא מהפסקה הקודמת, אם אפשר לצלם גשם. האם הוא נקלט בעדשת המצלמה (התשובה אגב היא ברוב המקרים לא, אלא אם כן אתה צלם ממש ממש טוב). אז יצאנו בערב של גשם החוצה, למגדלי פנורמה, שני מגדלים גבוהים המעטרים את קו הרכס של חיפה (אז הם היו המגדלים היחידים, בינתיים צמחו עוד כמה) וניסינו לטפס על הגג. זה היה בלתי אפשרי אז עמדנו על מרפסת, נרטבים לחלוטין ובכל זאת מנסים לצלם. אבא שלי רצה להרוג אותי שחזרתי הבייתה באמצע הלילה מטפטפת לו באמצע הסלון, כמובן שלמחרת הייתי חולה ממש ממש, מה שלא מנע ממני ללכת בערב לראות איך יצאו הצילומים. ואולי לא הלכתי באותו ערב, וזה רק הזיכרון מנסה לספר את הסיפור כרצונו.
כך או כך אז נקבעה מסורת הגשם הראשון, ונשמרה בהפגנתיות, דרך חוויות שונות, שירות צבאי (במקרה שלו נטול פלאפונים למשך תקופות ארוכות), תארים אוניברסיטאות ושאר ירקות. רק השנה, וסליחה שאני (כמו שאחותי החיילת אומרת) חופרת על זה, המסורת נשברה. תמיד עצוב לי שמסורות נשברות, זה גורם לתחושת החמצה מרה כזו... שיכל להיות אחרת, טוב יותר, וזה לא קרה.
היום בגשם השני של השנה הייתי בתל אביב, מעבר לחלונות של חדר בקרה של אולפן טלוויזיה, העיר נראתה בוכה, מתאבלת על הקיץ הניצחי שלה. אנשים במסדרון הלכו כפופים, כאילו הודיעו להם בשורה מרה. בנתיבי איילון, כך סיפרו התמונות שחזרו מהשטח, עמדו דקות ושעות ארוכות, ככה זה אצלינו, קצת גשם ומיד הכל נעצר...
אסיים באיחול שהרבה ישראליים לא יסכימו איתו, על אף החשש לכינרת (השלולית הלאומית)...
לימים אפורים וגשומים... והרבה כאלו...
דיקלה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
