דיקלה שאינה קלילה

כמו שבטח כבר סיפרתי, אני לא זוכרת, עבר המון זמן, מפטרים אותי ואת חבריי למקום העבודה בסוף החודש. הפקת החדשות המקומיות עוברת לרשות השידור ואנחנו הולכים הבייתה, או איש איש לעיסוקיו. בחודש האחרון הייתי הרבה במערכת תל אביב (יש 6 מערכות בארץ, 5 בפרישה גיאוגרפית מקומית ומערכת בערבית בפריסה ארצית). המפיקה בתל אביב נכנסה לשמירת היריון והבלאגן חגג ולי הייתה הזדמנות טובה גם להוכיח את יכולותיי וגם להתברג למקום שיש סיכוי שתהיה לי בו עבודה אחרי ה1.1.08.

אני אחסוך לכם את הפרטים אבל אי הנוכחות שלי פה (וזה שכבר לא כתבתי תגובה איזה חודש וחצי, למרות שאני קוראת כל מילה, פה בישרא) מוכיחה שפשוט, זה לא היה. תוסיפו על הקושי הפיזי של הנסיעות את הקושי המנטלי של הסגירה, את אי הרצון של האנשים לעשות ואת המשפט האלמותי: "אז מה תעשי, תפטרי אותי?" ותבינו שהיה טוב ובעיקר, טוב שהיה (עוד 3 ימים והספירה לאחור בעיצומה).

לעצמי כל הזמן אמרתי, שעכשיו זה קשה אבל זה ישתלם בסוף, לכשתבוא הצעת העבודה, וזו אכן הגיעה. אמנם לא תמצית פסגת חלומותיי אבל הצעה טובה שלא מביישת לא אותי ולא את המציעים, בתפקיד שאני אוהבת וטובה בו, בקיצור אחלה. חבל רק שזה בתל אביב והנסיעות יגמרו אותי, אבל אין רע בלי טוב.

עד שההצעה הזו הגיעה הייתי מוכנה לתת את יד ימיני כדי להמשיך לעבוד בחדשות המקומיות, תחת רשות השידור. אבל שם לא היו צריכים ושכבר היו צריכים היה מדובר בסכומים של כ-20 ש"ח לשעה, שזה נחמד למשוחרר טרי, אבל לא לעניין לאנשים שצריכים לחיות מהמשכורת הזו. כך או כך אמרתי אז, לפני חודש וחצי, לא תודה.

היום הטלפון שוב צלצל, על הקו יורם (או איך שלא קראו לו) מרשות השידור. פתאום הם הבינו שאף עוזר במאי נורמלי לא ייסע 5 פעמים בשבוע מירושלים לחיפה כדי לעשות חדשות מקומיות. אז הם התקשרו ושאלו אם בא לי לעשות חדשות מקומיות, דווקא עכשיו שיש לי הצעה (טובה יותר כספית) כשהטיעון שלהם זה שאולי אני ארוויח פחות, כנראה הרבה פחות, אבל הם יפצו על זה בתנאים.

אני מודה שיש לי קושי עם ערוץ 1 ועם רשות השידור בכלל, מקום שבו מתקדמים לפי וותק ולא לפי כישורים מטריד אותי (מישהו אמר משקעים מהצבא?) אבל מצד שני, אולי הם צודקים ו"בעולם של הגדולים" תנאים עדיפים על משכורת? אני לא יודעת...אמנם תמיד טוב להיות בצד הבוחר ולא בצד שלוקח את ברירת המחדל, אבל לפעמים בא לי שלא יהיו אפשרויות ולא אצטרך להתלבט... חבל שזה בלתי אפשרי. 

במאמר מוסגר יש לומר שאם יש שני דברים שהחודש הזה לימד אותי זה שאין דבר העומד בפני הרצון, כי מי האמין שאצליח להפיק את מהדורת תל אביב עם הקושי שבה ועם האנשים שבה, שהם מקסימים (בכנות!!!) אבל מאוד תל אביבים. מי האמין שאני אתאהב בזה ואעדיף את תל אביב על חיפה, מי האמין שאצליח להתחבב על כולם ושיציעו לי עבודה ובכלל, חשבתי שזו הייתה ברירת מחדל והסתבר שזו ממש לא...

ויותר מכך למדתי, ואולי זה השיעור הכי חשוב לחיים שאני לוקחת מהתקופה הזו, שאדם נמדד באיך שהוא נפרד. דווקא ברגעי הסוף, שכבר ידוע ומובן, זה הרגע בו נמדדת המקצועיות של האדם, היכולות המנטליות שלו והרצון שלו באמת לעשות את עבודתו כמו שצריך... איך אומר השיר? "אם זה ייגמר נגמור את זה יפה".

שנדע רק סופים יפים... תמיד...

דיקלה