דיקלה שאינה קלילה

אני יודעת שכותרת הקטע לא מאוד בוגרת. אני יודעת. אז מה?! היה לי יום מעצבן ובא לי רק להתלונן ולהתבכיין ושתגידו לי, אוי, כמה את מסכנה, מחר יהיה  טוב יותר. אני יודעת לבד שאני לא ממש מסכנה ובכלל, קצת פרופורציות. מחר, כמו שאמרה סקרלט אוהרה, יהיה יום חדש, אני רק לא יודעת אם טוב יותר או רע יותר.

ועכשיו, אחרי ההקדמה, לעצם העניין. כבר סיפרתי שהתחלתי עבודה חדשה, שרוב הזמן אני נהנית ממנה. במסגרת השינויים הארגוניים שעברה החברה היות שJCS לא מפיקה יותר את החדשות המקומיות, השתנה גם הסיפוח של המחלקה שאני עובדת בה. במילים אחרות: "המלך מת, יחי המלך החדש".

אז יש לנו בוס חדש, עם ראייה ורצונות חדשים משל עצמו, חלקם טובים יותר וחלקם פחות טובים. היום החלו השיחות האישיות עם עובדי הקונטרול (חדר הבקרה הצמוד לאולפן הטלוויזיה ובו יושבים כל אותם האנשים שמייצרים את השידור, מהסאונדמן והבמאי ועד לעורך התוכן). ראשית הוא בחר לדבר עם העובדים שמנהלים את רצועת הבוקר. מהאולפן שלנו משודרת רצועת הבוקר של ערוץ 10 הכוללת שלוש תוכניות, המסתיימות בשעה 12 בצהריים. הוא הציע לעובדי הבוקר להישאר עד 3 וחצי ולהקליט עוד תוכנית. התוכנית הזו היא התוכנית עליה אנחנו, עובדי הצהריים, בנינו שתמלא את לוח העבודה המתרוקן שלנו. בתמורה הובטחו עוד אי אילו שקלים במשכורת. כמובן שחלקם אמרו כן. יש אחרים שעוד מתלבטים.

ומה עלינו אתם תוהים? שאלה טובה. לא ברור, אם תהיה רצועת לילה (בעזרת השם והזמן ושאר ירקות לא ברורים) אז נעבוד ואם לא? אז נהיה גיבוי, יצטרכו יקראו לנו, לא יצטרכו, לא נעבוד. כמובן שככה לא בונים חומה ולא יכולים לחיות. אז זה עצבן אותי מאוד, ובעיקר עיצבנה אותי העובדה שממש, אבל ממש, אין מה לעשות כרגע חוץ מלהמתין ולראות.

עוזר הבמאי שהחלפתי אמר לי במהלך החפיפה 10 פעמים ביום: "זו סתם פיקציה שבטלוויזיה יש אנשים מגעילים, זה פה כמו בכל מקום אחר..." ניסיתי מאוד להאמין בזה, רק שהיום זה קצת יותר קשה. אולי זה רק כי אני תמימה ולא יודעת מה קורה במקומות אחרים.

נקווה שיהיה בסדר, ואם לא?! דייה לצרה בשעתה...

דיקלה

היום היה היום הראשון שלי לבד בעבודה החדשה, בלי חפיפה, בלי עוזרים מאחורי הגב שישמרו עליי מכל רע, ובעיקר מעצמי. בדרך לתל אביב (שהתארכה בזכות העובדה המצערת שהיום יום ראשון והרכבת עמוסה ומאחרת) הפחד השתלט עליי ודחף אותי לכתוב לבמאית לשעבר שלי, ולעוזר הבמאי שחפף אותי. אני לא יכולה לשלוח להם את זה, וגם לא יכולה להשאיר את זה על הדף במחברת... אז בחרתי בכם, שתקראו, שתהפכו את המילים למציאות, ושאולי תעזרו להתמודד עם הפחד (ועצות, כמובן, יתקבלו בברכה).

לבמאית (לשעבר) האהובה עליי:

פעם ראשונה לבד, בלי חפיפה, אני עם עצמי ורוצה הכי בעולם שתהיי שם. נוכחות מוכרת, מרגיעה, מנחמת. אני יודעת שאני יכולה, לימדתם אותי היטב ובכל זאת, ברגעי לחץ מעין אלה אני רוצה לחזור לקונטרול המוגן בבניין צלע ההר.

תוכנית לא מוכרת עם במאי בוקר שאינני מכירה, טאלנטים באולפן ותמונות שרצות על פלאזמות באולפן שאינו וירטואלי... מוזר, ומלחיץ, ומאתגר ומעניין ובכלל, תיכף אגיע לתל אביב, אשים את המסיכה ואקווה שאף אחד לא ישים לב שרועדות לי הידיים ואני חיוורת. שלא יראו שכל מה שאני יכולה לחשוב עליו הוא מה היה אם, אם רק היית פה...

לעוזר הבמאי הקודם:

שידור ראשון לבד, בלי הנוכחות המנחמת והמרגיעה שלך, עם טעויות שהן לגמרי שלי ובלי יכולת לצעוק את שמך כשלא אבין או אדע.

שידור ראשון לבד, ודווקא היום תוכנית בריאות שאני לא מכירה, מה זה בכלל תוכנית בריאות ולמה אני צריכה את השטות הזו?

קרן אמרה "תבואי ב-11, העוזרת במאי כבר תראה לך". אבל למה שהיא תרצה להראות לי, ובכלל למי יש זמן ללמד אותי ב-11 תוך כדי שידור חי של רצועת הבוקר?

אני לא מפחדת, אני כבר כמה שלבים אחרי, זו כבר בעתה משתקת אברים, עם חלומות אימה בלילה שהתעוררתי מהם בלחץ לא מוסבר.

אני יודעת שהגיע הזמן לקפוץ למים ובכלל, אני מנסה לשים עכשיו את מסכת הביטחון העצמי ולקוות שאף אחד לא ישים לב ש"הילדה", כמו שהחלטתם לקרוא לי, לא יודעת מהחיים שלה.

חגי אמר כבר עשר פעמים: "אני יודע שתוכלי לעשות את זה", וגם יהלי אמר "את תהיי בסדר". אבל הם דיברו בעתיד, אני יודעת ש"אהיה" בסדר, אני רק רוצה להיות בסדר כבר עכשיו!

קצת טיפשי שאני כותבת לך, לא יודעת אם אשלח, אבל את הפחד הזה, רגע לפני שידור רק אנשי קונטרול מנוסים מבינים. את השנייה הזו שלפני, נשימה עמוקה ויאללה, שבע, שש, חמש...

וזהו, קפצתי למים ועשיתי את זה, לא שמו לב שאני מפחדת, אבל לא התמודדתי, רק זרמתי, העברתי את הזמן ותיפקדתי "בסדר", אבל לא יותר מזה...

נראה מה יהיה מחר ועד אז, שיהיו ימים טובים רווי התחלות מחוייכות

דיקלה

אף פעם עוד לא פיטרו אותי. במקרה הכי גרוע החוזה הסתיים ואף אחד משני הצדדים לא ממש היה מעוניין להמשיך אותו. תמיד עזבתי, תמיד עם מכתבי המלצה. תמיד אמרו לי שהדלת פתוחה לחזור אם ארצה, ולא רציתי, אף פעם...

עכשיו מפטרים אותי, בעצם אותנו, את כולנו. החברה נסגרת, הפקת החדשות המקומיות עוברת לאחריות רשות השידור (ובהזדמנות אחרת הדיון על עשיית הצדק ההיסטורי באיחור של שבע עשרה שנים לערך). אנחנו מושלכים כלאחר יד, כי פרילאנסרים, עובדים ללא תנאים שכמונו, יש כמו זבל ולמה שJCS חברת האם שלנו, תרצה לקבל אותנו? כל התחושה במערכת היא של אס"ק (אווירת סוף קורס), עוד רגע הסוף יגיע ובכלל: "מה תעשה? תפטר אותי?".

אני תמיד חשבתי ועדיין חושבת, שהערך העליון צריך להיות מקצועיות. אם נגזר עלינו שיפטרו אותנו, בגלל החלטות שאין בכוחינו לשנות, אז לפחות נסיים את זה יפה שנוכל לומר שהיינו פה ועשינו את זה כמו שצריך עד הסוף. אבל אחרים לא חושבים כמוני. כל בקשה הופכת למלחמה, כל ניסיון להפיק מהדורה ברמה נורמלית, כזו שעד לפני חודשיים הייתה ברורה מאליה הופך למלחמת עולמות. כולם רק עסוקים בלשלוח קורות חיים, להעביר אחד לשני כתובות מייל והצעות עבודה ולבדוק למי הציעו מה, איפה ובכמה כסף. אני רק מרגישה שהכל טובע עליי ואני כמו עכבר מנסה לברוח, לאן שלא יהיה.

במסגרת הזו הייתי אתמול ב"ראיון", יותר נכון יהיה לקרוא לזה שיחה, עם המפיק של המהדורה בתל אביב. הם דווקא נשארים לעבוד כי יש להם איזה 50 הפקות בחודש וזה מספיק כדי לממן להם משכורות. הוא הציע לי כמה דברים. לא מה שרציתי אבל יותר טוב מכלום ואני מתחילה מחר... בתקווה שהפוטנציאל שיש לזה לגדול יתממש כי אחרת זה יהיה חבל.

תאחלו לי בהצלחה ובכלל: "אם יהיה זה שנית, נא יהיה זה אחרת..."

לימים טובים יותר...

דיקלה