שבילי המושב תמיד נוסכים בך הרגשה של 'לך לאורכינו וודאי תגיע למקום
בו תרצה להשאר'.
והנה אני רואה אותך בדמיוני, מהלך לך באופק, ודמותך נותרת נקודה
זערורית בקצה שדה חרוש .
מהלך לך בדמיוני, וחיוכך המפורסם נסוך טבע על פניך מנמש אחד אל רעהו.
אני פוסעת בשביל הלבן מאחורי בתי המושב אני כמעט שלא שמה לב ומוסיפה
ללכת כשלפתע אני מרגישה בנוכחות של מישהו או משהו לשמאלי. והנה אתה שם, יושב רכון
לצידי הדרך רגליך בין זרועותיך, מגונן על מה שנותר. אתה מיישיר מבטך אליי ועיניך
דומעות. 'מור, עזרי לי, איבדתי את הדרך. ואינני מצליח למצוא את דרכי בחזרה'. כשאתה
מסיים לדבר אני פורצת בבכי, בכי כזה כבר הרבה זמן לא היה לי. נסיך קטן, בחזרה כבר
לא תוכל. 'ובכל זאת?' אתה שואל .
'את המסע
הזה שלך תשלים בדמיונם של קרוביך; 'אם הוא עוד היה פה הוא וודאי היה עושה כך', 'אם
הוא עוד היה פה הוא וודאי היה אומר אחרת..'
אחרי משפט ככזה תגיע אנחה, אולי אפילו דמעה תנצנץ בזווית העין, כמו מוכיחים
לך שהנה עודינו זוכרים, ולא נשכח לעולם'.
זיכרון ותו לא, אולי גם שם על מצבת אבן קרה, ליכלוך מצטבר שנשטף עם
הגשם, זרי פרחים נבולים על הקבר. אבל הדבר החשוב ביותר ישאר בזכרוננו חיוך ענק
מנמש אל נמש וצחוק מתגלגל לשוכרה.
הנסיך
הקטן, לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח וכל שושניו הן קוצים כעת. וליבו הקטן קפא..
כקרח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
