אני יודע שזה קצת ארוך, אבל זו פעם ראשונה שאני כותב על זה, ואני חייב להוציא.
זה היה בשלהי 2005, אני זוכר שישבתי מול המחשב , גלשתי במירק, פתאום
עולה כותרת חדשה לחדר, ועיני חשכו.
"שכבתי עם ...!" הייתה הכותרת, וזו היה סופה של תקופה.
את המירק גיליתי כמה שנים לפני, דרך חברים שלי שהיו קבועים בחדר
מסויים, עם אנשים מאוד מגוונים. הכרתי לא מעט אנשים משם, ודרך ידידה שלי, הכרתי
אותו, את הבחור.
מפה לשם נהינו חברים מאוד קרובים, הוא היה שורף אצלי בבית שעות, ואני
הייתי אצלו. הוא היה בא למשמרות לילה אצלי בעבודה ובקיצור, היינו מבלים יחד שעות.
קצת אחרי הכרותי אותו, חזרתי להיות בקשר עם ידידה שלי, גם מהמירק,
בעקיפין, אחרי שלא היינו בקשר תקופה מסויימת. היא הייתה בתקופת דכאון, ואני הייתי
זה שעזר לה. נתתי לה הכל כדי שתרגיש טוב, הייתי יוצא איתה להליכות, מבשל איתה,
החברים שלי קיבלו אותה בזרועות פתוחות, כאילו היתה אחת מהחברה, ואני הייתי מאושר,
כי אני אוהב לעשות טוב לאנשים, אני טוב בזה, ועוד יותר כשזה למישהי שאני מאוהב
בה...
ידעתי
שהיא לא הכי מעוניינת בי, באותה תקופה שקלתי 130 קילו, והבטחון העצמי שלי היה ביחס
הפוך למשקל, אבל עדיין, קיויתי שתוכל אולי
להתעלות ולראות את התמונה הגדולה.
אני גר עם שותפה בתל אביב כבר כמה שנים. אנחנו מהראשונים שיצאו מהבית,
אז זה פשוט נהיה המרכז של החבר'ה, וכל הזמן היו יושבים אצלנו חברים, ממש נהיינו
קומונה. גם הבחור היה יושב אצלנו, שעות, הוא לא עבר וגר אצל ההורים, אז כמעט כל
רגע פנוי הוא היה בא אלינו. לי ממש לא היה אכפת, ידעתי שהוא לא סובל את הבית שלו ושמחתי שיש לו לאן לבוא. בשלב
מסויים גם הבחורה הייתה יושבת אצלנו, וככה שניהם הכירו אחד את השני.
הייתה עובד בחורה מהחבר'ה שבאה אלינו לא מעט, וגם היא הכירה את הבחור.
בשלב מסויים, הרגשות שלי התחילו לבעבע, ולי התחיל להיות קשה, באותה
תקופה הבחור היה מי שהיה הכי קרוב אלי, ואיתו הייתי מדבר על כמה אני רוצה אותה,
וכמה קשה לי כשזה לא הדדי, מקרה קלאסי של התאהבות חד צדדית בידידה...
הוא היה מספר לי שהוא נדלק על הבחורה השניה, וכמה היא עושה לו את זה,
וככה היינו מדברים אחד עם השני, בכנות אמיתית, לפחות מהצד שלי.
תקופת הדכאון הזו לא עשתה לי טוב, חוסר הבטחון, התסכול, זה היה נורא,
הייתי יושב שעות בבית בלי רצון לזוז.
זה גם לא עשה טוב לחברים שלי, לא עושה טוב לראות מישהו שאכפת לך ממנו
בדכאון.
באיזהשהו שלב, משהו התחיל להיות מוזר, אבל אני הייתי תמים, בכנות
גמורה, לא חשדתי בכלום. יום אחד הוא מתקשר ושואל, אפשר לבוא? כמובן, אמרתי לו. אני
מביא הפתעה, אמר.
הפתעה! חשבתי כבר על מיליון דברים אחרים, אבל שהוא נכנס בדלת, ושניה
אחריו הבחורה שבה אני מאוהב, זה באמת היה הדבר האחרון שציפיתי. ידעתי שהם מכירים,
אבל חשבתי שפה זה נגמר, ואז בא ההסבר: הקפצנו את אחותה עכשיו לירושלים, כדי שלא
תשאר לישון אצלה, כי זה ממש לא נוח, היא פשוט התקשרה אליו וביקשה טובה.
עכשיו אני
מרגיש קצת דביל, אבל עם יד על הלב, אני בודאות יכול להגיד שפשוט האמנתי להם ללא
סייג.... כזה אני עם חברים.. אפילו לא
חשבתי שיכולה להיות אפשרות אחרת...
מפה לשם, כל הקלפים כבר היו על השולחן, היא ידעה שאני מאוהב בה, הוא
ידע שאני מאוהב בה, ואני ידעתי שהוא בכלל מעוניין באחרת.
אני עוד זוכר את המוצ"ש שהלכתי אליה הביתה לדבר איתה. באמת היה
לי אכפת ממנה, הבנתי למה היא לא רוצה אותי, וזה בסדר בעיני, אבל עדיין זה קצת קשה.
לא רציתי לאבד אותה בתור ידידה...
ישבנו על ספסל מחוץ לבית שלה,
אמרתי לה מה שאני מרגיש, היא אמרה לי שהיא לא מעוניינת. היא אמרה לי שאין שוב דבר
בינה לבין הבחור, לא שאלתי על זה אפילו. אמרתי לה שזה לא ממש משנה, שזה משהו שאני
צריך לעבוד עם עצמי. למרות זאת, היא הדגישה שהיא לא שכבה עם הבחור. הלכתי משם עם
תחושה קשה, אבל אופטימית. לא הטלתי לרגע ספק בדבריה.
למחרת, הייתי צריך בצהרים לצאת למשמרת בעבודה, לפני המשמרת, כמו בכל
יום ישבתי קצת מול המחשב וגלשתי במירק.
אני עוד זוכר את השעה, 13:15 בצהרים. הבחור חושב שחיטטתי במחשב של
השותפה שלי וקראתי שיחות פרטיות שלו, מה שלא היה ולא נברא, אבל זה לא הפריע לו
להחזיר.
אני זוכר שמשום מקום, הוא העלה כותרת חדשה לחדר, (שכבתי עם ...!).
אני עד היום לא זוכר מאיפה היה לי את הכוח להתקשר לעבודה להודיע רבע
שעה לפני המשמרת שאני חולה ולא יכול לבוא, אבל זה בדיוק מה שעשיתי.
אחרי שהיא הודתה שזה נכון, פשוט נשברתי.
אני בן אדם רגיש, יש לי איטליגנציה רגשית גבוה מאוד ורגשות הם חלק
מאוד חשוב בחיים שלי. לפני אותו סיפור הייתי מתאהב המון, לא באיזה אופן תלותי, אבל
היו כמה וכמה שריגשו אותי מעבר למה שאפשר לתאר, ואהבתי את זה, אלה היו הרגעים הכי
נעימים בחיים שלי, גם אם לא יצא מזה כלום (כביכול).
מאז אותו סיפור כבר עברו כמה שנים, עברו כמה בחורות ועברו עוד כמה
דברים, אבל דבר אחד ממש מפריע לי, מאז אותו יום אני מרגיש שכאילו כיבו לי את הרגש.
מרגיש שמרוב רצון להגן על עצמי, אני כבר לא נותן כלום, וזה ההפך הגמור למה שהייתי,
וזה נורא נורא חסר לי.
רק בחורה אחת גורמת לי להרגיש, אבל מכל האנשים בעולם, היא גם אולי
הבחורה שהכי בעייתי בעולם שנהיה שנינו יחד, למרבה האבסורד.
זה קצת גורם להרגיש מתוסכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
