הייתי בדרך לביה"ח רמב"ם בחיפה, לניתוח ששינה לי את החיים
הייתי בטוחה שאני בדרך לדבר הכי קשה שאני אעשה בחיים שלי
אחריו הכל יהיה יותר טוב והחיים ישתפרו
אני אהיה מאושרת ופרפרים יתעופפו סביב חדי קרן וקשת בענן
אוי , הנאיביות
מאז הרבה השתנה
הסתבר שהתקופה של ההתאוששות מהניתוח הייתה שוס יחסית לעכשיו
מה מישהו אמור לעשות כשהוא מרגיש שהוא על הקצה
שכל העולם שלו מתמוטט
שההבנה נופלת עליו
שהוא לא כמו כולם
שלא משנה מה יעשה
כמה ירצה
כמה ינסה
כמה ישתפר
הוא לא יהיה טוב מספיק
שלא משנה כמה חברים יש לו
כמה אנשים יכיר
לא יסתכלו עליו כמו על כולם
הוא לא נורמלי
ובחיים לא יהיה
ולא לא נורמלי מבחינה של אישיות
כי זאת הלא נורמליות הכי טובה שיש
לא נורמלי מבחינה של גוף
בקושי יכול לעמוד
ללכת
ולא משנה כמה הוא יראה חזק כשהוא מדבר על זה
וכמה יחייך ויגיד שזה בסדר
לא משנה כמה יתמכו בו ויגידו לו שהוא מדהים
ושהוא גיבור, חזק והשראה לאנשים
עדיין הלב נקרע מבפנים
לא רוצים כבר..
לא רוצה, פשוט לא רוצה לחיות ככה יותר
מרגישה כמו גוש שומן ושרירים שלא עובדים
ולא משנה כמה אני אעשה פיזותרפיה ואנסה להשתפר
או ארזה, או אפילו אצליח לחנך ולהדריך ולשנות את העולם כמו שאני רוצה
או שיגידו לי שאני יפה, חכמה, מעניינת והכל
אני לא ארגיש טוב עם עצמי
ואולי אני פשוט צריכה טיפול, פסיכולוג או משהו
אבל היד פשוט לא מצליחה לחייג לדניאל ולבקש ממנו שימצא לי פסיכולוג טוב
lately iv'e been , iv'e been losing sleep
dreaming about the things that we could be
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
3> lir
