מצאתי את עצמי חושבת שבא לי לכתוב משהו, וקלטתי שישרא חסר לי.
אין לי מושג אם מישהו עוד קורא פה - אני רואה שהנושא החם הוא "האם פייסבוק וטוויטר הרגו את ישרא", אינסטינקטיבית חושבת שכן, ואז תוהה אם עלי לעצור את הכתיבה לרגע, ללכת לדף הראשי ולבדוק האם יש מישהו בבית.
עצלנית מטבעי, אני מטילה על כל העניין וטו. מה זה חשוב אם אין פה קוראים? העיקר התרבות.
אז מה התחדש בחיי ב- 7000 השנים האחרונות?
ובכן, עודי באותה זוגיות מהוללת, קוצפת ושוצפת בה נטיתי להיות בפוסט הקודם. אנו עומדות להעתיק את מקום מגורינו בקרוב לדירה גדולה, בורגנית ומשופצת יותר. בראשי כבר רצות פנטזיות על מקום לכתוב בו, בו אוכל להתחבר לכשרון הכתיבה המנוון שלי ולנסות שוב כוחי במילים. הצד היותר מציאותי שלי טוען בתוקף כי יהיה זה יותר מקום בו ארבוץ עם צלחת של משהו ואצפה בפרקים של באפי, אבל אני עדיין אופטימית.
במהלך השנה האחרונה הספקנו לעבור משלב חרדות קיומיות (בהלת הפיטורין בשוק ההייטק), חרדות קיומיות נוקבות (בהלת לאיראנים יהיה אוטוטו גרעין), הסטריה מתונה (אובאמה שונא ישראל!) ושעמום תוהה (אה, איך זה שלא הגיע סוף העולם? מוזר...). הספקנו להכיר הרבה אנשים חדשים ולנסות דברים חדשים.
אחד הדברים הנוספים שקרו לי בשנה האחרונה הוא שהפכתי להיות מעורבת חברתית בקבוצת נשים תל אביבית, וזה מגניב את השועלים. היתה תקופה קצרה שחזרתי להיות נערת בארים בת שש עשרה, וגם היא חלפה לה.
נותרתי רק אני, עם הרבה תאווה לפרקים של באפי ציידת הערפדים והרבה תהיה לאן להמשיך הלאה. כלומר, כן, אנחנו בצעדים להביא זאטוט קטן שיקח לנו את כל הזמן הפנוי שלנו, אבל בנתיים מותר לי לפנטז על הגשמת שאיפות, לא? אז הנה אני, שוב בישרא, תוהה מהן השאיפות שלי לשנת 2009.
מישהו יודע אם יש כותב מוכשר לתחום של כוכב נולד 7 בישרא? פעם היו פה פוסטים גאוניים, נדמה לי של מזגנים, אם אני לא טועה, ועכשיו אני לא מוצאת כלום. בזמן ההוא לא ראיתי כוכב נולד, רק הייתי קוראת את הביקורת. היום, כשאני נאלצת לראות כוכב נולד, אני מבינה שהפוסטים היו הדבר שהפך את כל התכנית לכדאית.
הבו לי ביקורת מגניבה ושנונה על כוכב נולד!
אני מהדינוזאורים שעוד מורידים קבצים דרך אימיול. לפני מספר ימים הורדתי את המוד של RAZORBACK - מעולה, מעולה, מעולה. אפשרות להתחבר למספר שרתים בו זמנית, שימוש בקרדיט, והורדה הרבה יותר מהירה. מאחר ואני מנסה נואשות להוריד את העונות של באפי (כמעט ואין מקורות), מוד כזה הוא בבחינת הצלה של ממש.
כן, ניסיתי להוריד אותם בטורנט, והוא נתקע על עונה שתיים ולא נודע כי בא אל קרבו. לאלוהי הטורנט פתרונים.
להרים ליין ללסביות נהיה הרבה יותר טרנדי ממה שהיה. יש ליינים שרצים כמעט כל השבוע. עדיין משום מה יש לי תחושה שאין לאן ללכת, ואולי הפעם זו רק אני וכולם מסביב דווקא בסדר.
המרכז הגאה עסוק בלהיות מתנ"ס שכונתי - יש בו קבוצות תמיכה (איכס) כמעט לכל ג'נדר וז'אנר. מלבד זה, יש בו חוגים. כן, כן, יש חוג ליוגה, חוג לתיאטרון, חוג קריאה... כל זה מאוד נחמד, אבל אם אני ארצה ללכת לעשות יוגה, אני אלך למורה עם שם מעולה ולא יהיה אכפת לי אם יש שם לסביות או אין. כנראה שמפיקי העל במרכז הגאה חושבים אחרת.
מלבד זה, במרכז הגאה פתחו סניף של קופ"ח כללית (הפתעה!), והציעו ככה בעצם לאוכלוסיה שלמה להכנס לגטו הוירטואלי שלהם.
בית השואבה עסוק בלהיות המינרווה של פעם - מן השעה 23:00 בערך הוא מתמלא ילדות בנות 20 - 25, מאוד חמודות אמנם, אך לא כאלה שעושות לי חשק לדבר איתן. כן, אני יודעת, גם אני הייתי פעם בת 25 והפרעתי לנשים אינטלגנטיות, שוות ומגניבות כמוני. ובכל זאת, אני מגלה שנשים בגילי נוטות להחבא הרבה אל הכלים, לא לצאת, לא לשתות אלכוהול ולדבר בנימוס. הדבר היחידי ששיפרו בבית השואבה הוא הברמניות - מקצועיות לעילא, ועל כך ח"ח לבעלים.
מישהו שעובד לידינו עובר הליך גירושין. כל יום בשעה הזו הוא פוצח בויכוח קולני עם גרושתו לשעתיד על כסף. אני שומעת אותו מעבר לקיר הדק עכשיו, קורא לה שקרנית, עושה איתה חשבונות ומסרב להעביר לה אפילו שקל. אני לא יודעת מי בסדר בסיפור הזה, גם לא כל כך רוצה לדעת, אני רק נדהמת בכל פעם שאני רואה דברים כאלה. אני יודעת שפרידה הופכת אנשים לאחרים, הכעס קיים וגם הרצון "להחזיר למאנייקית", אבל זה גם מוביל אנשים להתנהג כמו שני זרים. כאילו הם מעולם לא הכירו זה את זה. כאילו מעולם לא מלמלו "אני אוהב אותך" מתוך שינה ונדבקו אל זו שלידם. זה תמיד מפתיע, העניין הזה, שאם היינו צריכים לתייג אותו כנראה שהיינו קוראים לו "אנושי", וזה חבל.
עד כאן להפעם בפינתנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Wolf Woman