יסלחו לי כל המבקרים שמהללים, אבל אתמול צפיתי עם ההיא במישהו לרוץ איתו, והיה נורא. הייתי מתארת לכם את תחלואי הסרט, אבל אני לא יודעת איפה להתחיל. האם בצילום החובבני? האם במשחק העילג והמגמגם של הגיבורים הראשיים? האם בקטעים בתסריט בהם נראה שהכותב נרדם, ושד זדוני החליף אותו? אולי בליהוק הכושל, שקבע שאחיה של תמר האשכנזית יהיה פריק כורדי עם עיניים של שימי תבורי? או אולי פשוט לסכם ולומר שזה נראה, נשמע ומשוחק כמו סרט סטודנטים רע במיוחד?
שני הדברים היחידים שהצילו את הסרט היו הכלבה החביבה ששיחקה את דינקה, כלבתה של תמר הגיבורה החיוורת והמיוסרת, ומשפט אלמותי יחיד שאמרה הדמות שלי על המזרון שתמר גררה לחדר: זה אינקובטור של סקביאס, אמרה שלי לתמר, ובזה חילצה ממני צחקוק יחיד שאחריו המשיכו הפיהוקים והתמיהה להגיע.
אני יודעת שמאיזושהי סיבה זה סרט מוערך, והרבה בני נוער מאוד אוהבים אותו. אולי הם אוהבים אותו בגלל שיש שם בני נוער (או שחקנים שמשחקים בני נוער) עם פירסינג ואיפור, מדורדרים לחיות ברחובות ועל סמים, וסיפור על הצלה ואומץ. גם אני בגיל הזה אהבתי לראות פירסינג, לשתות אלכוהול וללבוש שחור (לפעמים אני אוהבת את זה גם היום), אבל לא הייתי מוכנה לראות סרט גרוע בשביל זה. מספיק היה לרדת למרכז העיר, ויש את זה שם בשפע.
נרשמה אכזבה.
לפני כמה דקות נכנסתי לבוס שלי, כדי להזכיר לו שעברה שנה מאז שהגעתי, וזה הזמן לשבת לשולחן הדיונים. הבוס שלי הוא בחור נחמד נורא, איש שיווק במהותו, בגופו ובנפשו, שיכול למכור אסקימוסים לקרח, והקרח עוד ישלם על זה. איכשהו יצאתי משם עם הסיכום שנדבר בדצמבר ונעשה סיכום שנתי, אבל לא ברור אם נדבר על כסף או סתם נעשה שיחת יחסינו לאן. אני לא אוהבת לעשות שיחות יחסינו לאן עם אנשים מהעבודה. בשביל זה יש לי את ההיא ואת מלחמת לבנון השניה.
אני מראיינת עכשיו אנשים למשרה אצלנו בחברה. אני רק רוצה לומר חד משמעית לכולם - בבקשה, כשאתם באים לראיון תלבשו משהו בלי סימנים של קשקשים על הכתפיים. לא צריך לבוא עם הטוקסידו של אבא מהחתונה, אבל בחייאת, לפחות בגדים נקיים.
היום הגיע בחור עם חולצה בצבע זבל, נראה קצת משונה, אבל החלטתי לתת לו צ'אנס. אני רוצה לתת צ'אנס להרבה אנשים, בעיקר בגלל שאני מרגישה שנתנו לי צ'אנס בעבר, וחשוב להחזיר את הטובה למאגר היקומי. הבחור התיישב מולי, כולו משמנים, וסיפר לי על בעיות העצבים שלו, על זה שהוא מעולם לא החזיק עבודה נורמלית בשום מקום, על זה שהוא כתב קוד בהרבה שפות אבל לא התעמק באף אחת מהן. מאחר ואני מחוייבת להיות נחמדה מטבע בריאתי, לא שלחתי אותו לעזאזל אחרי חמש דקות אלא הענקתי לו את הראיון המלא, וכשהוא הצהיר על ציפיות השכר שלו - יותר ממה שאני מרוויחה בתור ראש הצוות העלוב בחברה הזו - נפנפתי אותו בעליזות רבה, שאותה נדמה לי שהוא לא הבין. הוא מצמץ פעמיים והמשיך לשבת עד שקמתי באסרטיביות, פתחתי את הדלת ואיחלתי לו בהצלחה בהמשך.
במסדרון הוא עוד גרר רגליים וניסה להבין מה הוא עשה לא בסדר. בן אדם, תתחיל מלעשות כביסה.
כמה ששנאתי את ההורים שלי מגיל 14 עד גיל עשרים ומשהו. כמה שכעסתי עליהם.
אי אפשר להאשים אותי. עד גיל 14 הייתי אאוטסיידרית חנונית שאף אחד לא היה מוכן לדבר איתה, ופתאום בגיל 14 נעשיתי חברה של פריקית מגניבה, דבר ששיבש את מערכות החישה בגופי ואת יכולת קבלת ההחלטות שלי כמו שאף סם לא עשה מאז. כל הזמן רציתי להיות בחוץ - כלומר, מחוץ לבית. ואי אפשר להאשים אותי, בהתחשב בזה שהבית היה במצב לא טוב, עם אב חולה שנותר בו רוב היום ואם שיצאה לעבודה אחרי עשרים שנה של עקרות בית. שניהם היו מרירים, הבית היה קטן והחדר שלי היה גם החדר של שני אחי הגדולים. אז רציתי להיות בחוץ, בעיקר עם הפריקית. הם השתגעו מזה.
בגיל 16, כשהיתה לי החברה הראשונה שמיררה את חיי, הם הבינו פתאום שאני לסבית. תדמיינו מרוקאית וספרדי מבינים שביתם הקטנה והמתוקה אוהבת לנשנש נשים, ותקבלו כעס נוראי, אפילו זעם, מילים קשות, משפילות. מן הסתם, זה רק גרם לי לרצות להיות עוד ועוד מחוץ לבית.
ועם האלימות של אמא שלי, מילולית ופיסית, והאלימות של אבא שלי (מילולית בלבד, תודה לאלוהים, הוא איש נורא חזק), והמגבלות שהם ניסו לשים עלי, והמצב הכלכלי הקשה שהיה בבית, והצפיפות, והיותי לסבית מבולבלת שנהיו לה חיי חברה פרועים פתאום - טוב, שנאתי אותם נורא. אתם יכולים לתאר לעצמכם.
זה השתנה לאט לאט עם הזמן - אני גדלתי, הם התחילו לקבל את זה שנשים יוצאות מהחדר שלי ונראות פרועות ומסמיקות,
וכשגרתי בתל אביב עם ש' המרחק פתאום גרם לי להתגעגע. הם עצמם התרככו עם השנים יותר ממה שנתתי לעצמי להרגיש,
ואחרי שנים מצאתי את עצמי אוהבת את שניהם נוראות, וחושבת שאיכשהו, למרות הכל, לא הייתי מחליפה אותם בשום גאידמק שבעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Wolf Woman