כותרת הפוסט לא קשורה לתוכנו, אלא לשיר הנוראי "לפעמים אני מרגיש" של סבלימינל ודייויד ברוזה. השירים הישראלים בשנה האחרונה נוטים להגעיל אותי, על שלל קרני הפלס שלהם והראלי הסקעת, הלחנים מחרידים אותי בבנאליותם והמילים שמייצרות משהו דמוי שיחה של ילד בן חמש. השיר של סבלימינל וברוזה עונה על כל הנ"ל כמייצג נהדר, והתנגן גם (איך לא) בגלגל"צ זו הפעם השמינית היום. למאזינה בנתיים שלום, אבל אין לדעת מה יקרה אם ישמיעו אותו שוב.
מישהו יכול לגלות לי מה זה XD? נכנסתי לכמה בלוגים של ילדות בנות 12-13, ומלבד זה שהזדעזעתי קשות מהתוכן (ואני כל הזמן מנסה לומר לעצמי שאני פשוט מזדקנת, אבל ילדה בת 12 שמספרת שאחת החברות שלה היתה חרמנית, וכל הפוסטים שמזכירים סקס, טוב, נו... קשה לי) - ראיתי שמשתמשים שם הרבה בצירוף XD. בתור אחת ששייכת כנראה לדור הדינוזאורים (הצילו, בזמנו הייתי ממש קולית, לא?) אני לא מכירה את הצירוף האלמותי הזה. אם מישהו יסכים להאיר את עיני, אשמח.
אני על אי.
לפעמים, בערב, אני מרגישה כאילו המשרד שלי צף כמו בועה באוויר. האורות הבודדים בחוץ מהבהבים קצת, השקט זולג על האוזניים כמו (לא, לא כמו שיר של קרן פלס אלא כמו... כמו...) משהו שזולג, אתם יודעים. מנותקת מהאנושות הטיפשה, המעורערת בנפשה, שמתעקשת לדפוק את הראש בקיר ומתלהבת מזה שיורד לה דם. נתקלת מדי פעם בחדשות באינטרנט על עוד דבר ממש מפגר שקרה (עיינו ערך בריחתו של בני סלע,גביית אלפי שקלים על שמירת דם טבורי שיכול להציל חיים, אי תשלום משכורות ברשויות המקומיות - ואלו דברים שקראתי עליהם רק היום) ומרגישה כאילו אני לא שייכת לזרם העכור הזה של מין תבוני שצריך פסיכולוג יקומי.
ואז מגיע שיר של אהוד בנאי, כמו זה שרץ עכשיו ברדיו, וקצת מקרב אותי בחזרה. אבל הסלידה נשארת.
פעם לא סבלתי את אהוד בנאי.
נזכרתי עכשיו, בלי סיבה, באמא של ההיא. אמא של ההיא היתה צדיקה גדולה בימי צעירותה (מה שנקרא דוסית אדוקה), ועם השנים נפתחה קצת לפלאי העולם החילוני, בעיקר בזכות ההיא. בהתחלה, שההיא עשתה איתה שיחת "אמא, כדאי שתשבי ותשתי כוס מים, אני לסבית", אמא שלה היתה כמובן מזועזעת ומחתה עמוקות ונמרצות. טוב, באותה תקופה ההיא הסתובבה גם עם אחד המוצגים היותר איומים של המין הנשיי, ואני חושבת שגם אני הייתי מזדעזעת.
אחרי שהיא פגשה אותי, אמא של ההיא עדיין לא נורא מרוצה, אבל איכשהו היא הצליחה לפתוח לי את הדלת אליה. אשה אינטלגנטית, עדינה, נחמדה. היא תהיה מאושרת אם הבת שלה תעזוב אותי לטובת איזה זכר שעיר, היא לא מסתירה את זה, אבל היא סופר נחמדה אלי, בלי צביעות. גם זה משהו בימים טרופים אלה.
פיטרו פה מישהי ממחלקת הזנת נתונים לפני כמה ימים. המקום הזה פשוט לא יאמן - מפטרים אנשים, שולחים אותם הביתה, ונותנים לשאר העובדים לגלות את זה לבד. זו חברה די קטנה, לא איזו חברת ענק. לא ברור לי למה הם לא נפרדים ממנה בצורה נורמלית, לפחות לתת איזשהו צביון אנושי לתהליך המשפיל תמיד של פיטורין, ולתת לה הזדמנות להפרד מאנשים שבמשך כמה שנים טובות חלקו איתה חדר ומשרד.
התחושה שעברה בי היא בעיקר עצב. אשה בת מעל לחמישים מפוטרת ממקום העבודה שלה. חיה בשכירות, על משכורת מינימום, בלי בן זוג, בלי ילדים, ועם בעיות משפחתיות מפה ועד אום אל-פאחם. נכון, פה נכנס כל הקטע של אחריות אישית על החיים שלך ועל תקופת הזקנה שלך, אבל הרבה אנשים לא גדלים עם מודעות כזו. זה תופס אותם בהפתעה יום אחד כשהם מגלים שכל החיים שלהם הם לא התכוננו לרגע הזה, והוא בכל זאת בא, והחברה מסביב חושפת שיניים ונוהמת עליהם שילכו לעבוד.
אין תשובות פשוטות לדברים האלה. לחברה של היום אין מענה לאנשים האלה. הם נופלים לבד לחורים שחורים פרטיים. כמו איים בודדים. רק בלי המשרד שיקיף אותם בקצת חום ובטחון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Wolf Woman