קרה לכם שהסתובבתם כל היום עם איזו מנגינה מהילדות? מנגינה כזו בשחור-לבן, משהו שאולי אין לכם מושג מה המילים שמתלוות אליו, אבל בהחלט מריח מרוח נעורים, ומעניק לאוויר ארומה של נוסטלגיה דיכאונית קלה.
היום מה שמתנגן לי בראש הוא השיר -(לחצו על הלינק הראשון ברשימה לשמיעה) Porque te vasהוא מעלה לי לראש מערבולת של צבעים עמומים, הרבה סצינות שנראות כאילו צילמו אותן בוידיאו בשנות השבעים, וגם קצת קשקשתא בשחור לבן, עם נירה רבינוביץ'. זה מזכיר לי את הטייפ הראשון שנכנס אלינו הביתה – פלאי הטכנולוגיה ממש, שני רמקולים מחוברים לטייפ בצבע כסף, מקום לקלטת אחת שלמה, ונוריות שהבהבו לפי הסאונד. עכשיו אני מדמיינת את עצמי מספרת את זה לנכדים שלא יהיו לי, והם מגחכים וחושבים שאני ממציאה וסנילית, או שאני נורא משעממת כי אני חוזרת שוב על הסיפור המשעמם עם הטייפ המעפן של המאה שעברה.
היום התלבשתי יפה לעבודה, ובאמצע היום נסעתי כדי לחלץ את המתכנת שלי וידידי (הא, הולך ונהיה לי ידיד בעבודה, אני ממש מתקדמת פה) מאיזשהו כנס משעמם שהחברה השתתפה בו. נסענו אי שם לבית קפה באמצע העיר ואכלנו צהריים על הבאר. כמו תמיד, ראיתי את כל האנשים שבשעות האלה יושבים להם בבית קפה, קוראים עיתון או מדברים עם חברים, וקיללתי אותם. איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים מוצאים זמן לבית קפה ביום חמישי בצהריים, ונראים כאילו משם הם מתגלגלים הביתה להתעצצות מול הטלוויזיה, בעוד שאני צריכה לנדוד באינטרנט בעייפות ולחכות שתגיע השעה שש?
קשקשנו קצת כשאכלנו. סיפרתי למ' שיש לי בעיה כי כל הזמן יש לי תחושה שאו-טו-טו יגיע החופש הגדול, עוד יום, עוד יומיים, אבל יגיע. מ' הסתכל עלי ברחמים ואמר לי שאין סנטה קלאוס, וגם שהחופש הגדול לא יגיע אלינו עד לגלגול הבא.
אני לא מצליחה להבין את זה. מחנכים אותנו במשך 18 שנה שיש חופש גדול. שיש לאן לשאוף. שאחרי עשרה חודשים של עבודה קשה (או הברזות למחששה, תלוי מה עשיתם בתיכון) המנוחה תגיע, ונוכל להיות ערים כל הלילה ולישון כל היום. ואז, כשאנחנו פתאום בוגרים וכבולים לאיזה שולחן מחשב חום ומרקיב, לוקחים את זה מאיתנו בסדיסטיות ומשאירים אותנו ככה, להיות אנשים מבוגרים ולקנא בטינאייג'רים שזורקים את הספרים מאחורי בית הספר. ואחר כך שואלים למה למתבגרים אין כבוד למבוגרים מהם. הא.
סוף השבוע ממשמש ובא. לסבית המחמד ח' הגיעה מהצפון לירושלים. אני מקווה שיצא לי לבלות איתה קצת. איכשהו יצא שהתגעגעתי, למרות שכהרגלי התנהגתי אדישה להכעיס. לפעמים אני כל כך רוצה להיות בקשר עם מישהו, שיוצא לי להתנתק ממנו לחלוטין מרוב ניסיון להסתיר את זה.
איכס, יצאתי יצור דיכאוני ורגיש במשפט האחרון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Wolf Woman