לא יודעת מה לגביכם, אבל כשאני הייתי טינאייג'רית, הייתי כל הזמן כותבת. הייתי כותבת יומנים (מיוסרים, מרירים ומאוכזבים מהמין האנושי בכלל ומהמין הנשי בפרט), שירים, סיפורים וגם מכתבים. רק מתוך רחמים על מי שאיתרע מזלו למעוד לתוך הפוסט הזה אני נמנעת מלתת דוגמאות.
אבל מה שאני באמת רוצה לדבר עליו, להזכר בו, הם המכתבים שכתבתי. נדמה שתקופה ארוכה מאוד מגיל ההתבגרות שלי עברה עלי בהתכתבות נמרצת עם החברות שלי, בעיקר אלו שהייתי מאוהבת בהן. גם לכם היה את הארוע המכונן הזה, בו אתם מגלים את הצלילות המפתיעה שבכתיבה? כשהייתי כותבת לא היתה תחושת מבוכה, המילים לא היו נתקעות לי בגרון ומסרבות לצאת. לא הייתי מגלה שאמרתי משהו הפוך לגמרי ממה שהתכוונתי. אף אחד לא התווכח איתי או הסיט אותי ממה שרציתי לומר. והעיקר, יכולתי להיות אני עצמי, בלי שום מסכות או פוזות שכל כך ניסיתי לסגל לעצמי כדי לא לחזור להיות החנונית שאף אחד לא רוצה לדבר איתה.
שלל המכתבים שלי הניב בתורו מכתבי תגובה ארוכים, כך שאני מניחה שגם המכותבות שלי גילו את הסטיה של קיום יחסים על גבי נייר. והיו דברים שנכתבו שם שאולי לא היו נאמרים לאור יום, או סתם פנים מול פנים.
את תקופת ההתכתבות שלי סיימתי אחרי שאני ו-ש' צללנו לתוך מערכת יחסים נמרצת. לא רציתי לבזבז זמן על לכתוב לה, רציתי פשוט להיות איתה. אז היינו יחד, ולא התכתבנו, ואולי זו הטעות שגרמה להדרדרות הגדולה למטה.
כל זה מביא אותי אל מה שקרה לפני שבועיים. לפני שאני וההיא פרשנו למיטה, נתקפתי געגועים לתקופת המכתבים שלי, וביקשתי ממנה (אפשר לבקש בציווי?) שתכתוב לי מכתב. ההיא הסכימה בלי שום בעיות - כזו היא, בחורה נוחה לזוגה ולאומה, ואין מצב שהיא תגיד לא למשהו כזה, בייחוד אם זה יוסיף לה נקודות כשהיא איתי במיטה.
אפס, המכתב בושש לבוא.
אחרי כמה ימים, התחלתי להפעיל לחץ מילולי מתון. אחרי עוד כמה ימים, הפעלתי מניפולציות נשיות. עברו כמה ימים נוספים, זייפתי התחלה של דיכאון, וההיא נאלצה להכנע ולשבת לכתוב לי מכתב.
מכתבה של ההיא התחיל בצורה מבטיחה. ההיא כתבה שהיא חושבת עלי הרבה בזמן האחרון, ועל כוונות החתונה המוצהרות שלי. אלא שאז הכל השתבש, הקורס במגדר והתיאוריות הפמיניסטיות עלו לה לראש, ובמקום מכתב מצאתי שם את המניפסט הפמיניסטי, קווים לדמותו, ורשימת בעד ונגד לחתונות של חד מיניים. אחרי עמוד וחצי של זה, ההיא ניסתה להתעשת ולחזור למשימה המקורית, אלא ששריפת החזיות כנראה הקשתה עליה את המחשבה. היא הוסיפה כמה משפטים קצרים על מהות האהבה בעטים צבעוניים והוסיפה לי וופל בצורת היפופוטם.
נרשמה תמיהה מהולה בפליאה.
מאחר ותוקפם של החברים שלי פג מזמן, ואת היחסים איתם המשכתי מכוח האינרציה, יוצא שאין לי עם מי לצאת לערבי אלכוהול או סרטים (כלומר, יש את ההיא, אבל אנחנו בזוגיות אז אין לנו ברירה). לאור זאת, נכנסתי לאתר שידייט כדי לנסות למצוא חברה נעימה לערבי וויסקי ובייגלה על הבאר. כל מה שיצא לי מזה בנתיים היא ההבנה שהמצב בשוק הפנויות-פנויות לא משהו, ושאין דבר שמכניס בחורה להסטריה יותר מדרישה לספר על עצמה ב-300 תווים. מסתבר שלהכיר אנשים איכותיים שלא על רקע רומנטי זו משימה של ממש בגילי.
הכלבות שלנו התחילו לפרוק כל עול. הן דורשות ממתקים, תובעות טיולים ולא מוכנות לשמוע על לא למשוך ברצועה. אתמול ראיתי אותן מתלחששות בפינה וזוממות משהו. אני תוהה למה הן חופרות את הבור הגדול ההוא בחצר.
זה בטח כלום, לא?
השעה שבע בערב, יום חמישי. הביתה, הביתה, הביתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Wolf Woman