ב YNET גילו את אמריקה. איזה תחקיר! מדינה שלמה המומה עכשיו, אני בטוחה.
ההיא לקחה את כלבת הזאב שלנו איתה לסבתא (וואו, האחים גרים מתהפכים בקברם עכשיו, לא?). המעורבת הלבנה שנשארה איתי מביעה את מחאתה ביללות ורטינות. תכף אני אקח אותה להורים שלי, לסיר הבשר, מקום בו כל הרטינות יוחלפו בהזלת ריר וזלילת בשר. נורא שקציצה יכולה להחליף חצי מהלהקה שלנו, אבל זו כנראה פסיכולוגיה כלבית ידועה.
אני בגמילה כוללת משוקולד, לא מסיבות של דיאטה, אלא כי החלטתי שלאכול בממוצע ביום טבלת שוקולד שלמה לא יכול להיות באמת בריא. בהתחלה זה היה נורא ואיום, אז התמכרתי לסוכריות ואגסים. אחר כך נגמלתי גם מזה (כמה קילו אגסים יכול מישהו בכלל לאכול ביום?), ונהייתי בחורה נורמלית ורגילה שאוכלת ביום חטיף שוקולד קטן ומסתפקת במועט.
אתמול הרסו לי את כל הגמילה בחנות שוקולד מדהימה, שמייצרת את השוקולד בעצמה. שברתי כמה חסכונות כדי לקנות שם שמונה חתיכות שוקולד, וברגע שהגעתי הביתה הכרזתי על התמכרות מחודשת. אחרי עשר דקות ישבתי בבית, זמזום נעים של סוכר מהמהם לי בוורידים ושאריות שוקולד מבצבצות לי על השפתיים. עכשיו צריך להתחיל הכל מהתחלה.
ראיתי את הסרט המדובר בבל, אחרי המלצות חוזרות ונשנות.
כבר כתבתי על זה שאני שונאת סרטים שבכוח מנסים להראות את "הסבל האנושי האוניברסלי". בסרט הזה הם התעלו מעל עצמם, וגם הצליחו לעצבן אותי על ידי שזירת סיפורים זה בזה באופן לא אמין. אל תדחפו לי את הסבל האנושי בכפית לפה. אני חיה בארץ ממילא, לא?
אבא שלי כבר ממש מבוגר. עכשיו יש לו איזו בעיה בברכיים, שגורמת לו להיות מאותגר הליכתית. הוא כבר חודשיים בבית מחוסר יכולת אמיתית לזוז. אי אפשר לנתח אותו כי הוא זקן מדי, חולה מדי ומסוכן לרפואה בכללותה.
כשהייתי קטנה, הוא היה לוקח אותי לגן על הכתפיים שלו, והיינו שרים כל הדרך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Wolf Woman