לא משנה באילו מילים השתמשתי היום - הן יצאו מהפה בכבדות, זוחלות החוצה, והציגו עצמן בתור משהו אחר לגמרי. כך כל משפט שאמרתי, כל דבר שהתכוונתי אליו וכל מטרה שהיתה הוחמצו לחלוטין, נחתו על האדמה נחיתת אונס והתרסקו.
כל מחשבה שהיתה לי היום היתה פסימית ברמות חדשות. אני חושבת שאולי זה משבר גיל המעבר שהגיע לי מוקדם, או שאולי הגנים המרוקאים מתעוררים לחיים ומתחילים לכבוש שטחים חדשים.
הקלילות שבה הצלחתי לתפוס דברים, בלי שהם ידכאו אותי או יגעו בי - נעלמה.
אני מזיזה דברים וזורקת אותם באוויר, אבל הם לא נופלים למקום הנכון, פשוט נערמים באי סדר על הרצפה, או נשברים בקול רעש מבהיל.
אני חייבת להתאפס על עצמי. אני חייבת להבין מה בדיוק קורה איתי, לאיזה כיוון אני מושכת. מה אני רוצה. להתחיל לסגור חלק מהדלתות הפתוחות, להתחיל להתחייב מחדש לכיוון כלשהו.
הדבר שנראה הכי קל הוא לברוח מהכל למקום אחר, רחוק. מסוג המקומות שקיימים רק בדמיון, לעולם לא במציאות.
אולי זה בגלל שאני מזל תאומים ויש לי קוצים בתחת. אולי זו הקארמה שלי. אולי אני פשוט אוהבת להרוס לעצמי.
אבל הנה, בגללי נדמה שהזוגיות שלי מתפרקת. הריעו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Wolf Woman