כותרת פוסט זה היא משפט שפעם נורא הצחיק אותי, אבל אז הייתי צעירה ומושגי ההומור שלי לא היו מגובשים.
נדמה לי שמערכת היחסים שלי הולכת ומתדרדרת לאן שהוא. יכול להיות שזה לתהום הנשיה, שזה יופי של ביטוי, אבל במציאות זה יהיה הרבה יותר מדכדך.
אני קצת שיכורה מוויסקי דבש, אז יש מצב שהפוסט הזה יהיה, רובו ככולו, שטויות. זה לא יפריע לי לכתוב בלי שגיאות, אני מקווה.
יומיים שלא הייתי בעבודה בגלל שאנחנו רבות על האקסית שלה - אלוהים ישמור, לאן 33 שנות חיים הביאו אותי, למקום הנמוך הזה - ואז, אחרי שאני מבצעת נסיגה טקטית ומסכימה (בכנות, יש לציין) לקבל את המילה שלה על כל מיני דברים, היא צריכה לחשוב על היחסים שלנו.
דמיינו את עצמכם יושבים מול בחורה ששותקת מולכם בארשת קדורנית. צרפו לזה את זה שהיא חושבת עכשיו על היחסים שלכם. האם תשאלו אותה שאלות? ואם כן, האם יש סיכוי סביר שהיא תתעצבן עליכם?
אין פתרון לימים כאלה. הייתי צריכה להמשיך לישון עד ליום ראשון.
אני מוצאת את עצמי כועסת ורוצה לעשות דברים מזיקים שאתחרט עליהם אחר כך. אני שונאת להתחרט, אז אני מרסנת את עצמי עם וויסקי דבש ועם הידיעה שהדף יסבול את הכל. ואם הדף יסבול, אז ישראבלוג עוד יותר.
אנחנו מדברות על חתונה, ויומיים אחרי זה מדברות על זה שאין ביננו אמון. מאוד קונסיסטנטי.
לי מפריעה האקסית שלה, אבל איכשהו אני אשמה בזה שאין ביננו אמון.
כן, כן, אני יודעת את כל מה שיש לה לומר על זה. נמאס לי לריב ולרטון ולהאשים ולכעוס. נמאס לי מזה שיש לנו מעין (נעלמה לי המילה בשכרותי.. נו... שיט), נקרא לזה PEAKS כאלה של גועל נפש, ריבים שעוצרים את העולם ודופקים את כל מה שהיה שם קודם.
מלחמה.
אני כזאת נקבה. אני אפילו לא יודעת לקחת צעד אחורה יותר ולהסתכל על התמונה הכוללת.
יצאתי קודם לנסיעה וחזרתי רק כדי להטיח בה מילים שהחלטתי להשאיר לעצמי בנתיים.
אולי היא צדקה - אחרי שמונה חודשים הנה אנחנו כאן. אולי צריך לחכות עם כל המילים הגדולות עד שנראה מה קורה עם זה.
למישהו יש בדיחה מוצלחת?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Wolf Woman