The Wolf Woman Chronicles

אחרי שבוע בו ר' החליטה להביא לי אותה בהפוכה, כמו שהיינו אומרים בצבא, ולהפוך להיות צד פעיל בזוגיות שלנו, היא נטשה אותי לטובת שבועיים אי שם בעולם לצורך עבודה. הפעם הקודמת בה היא עשתה דבר נורא שכזה היתה שבוע לפני שעברתי לגור איתה, שאז עברתי לתוך בית ריק מנשים וכלבים ונאלצתי לבהות בארגזים במשך שבוע ולהעמיד פנים שאני לא באמת מחכה לה שתחזור. בפעם ההיא, כשהסעתי אותה לשדה התעופה, ישבנו בצורה תרבותית ופולנית זו מול זו, ספוגות פאסון עד עמקי נשמתנו, בעוד שכל מה שהתחשק לי לעשות היה לאחוז בצווארון חולצתה, לנער אותה ולצעוק עליה שתתפטר כבר מהמקום הנורא הזה שמפריד ביננו. כמובן שבמקום זה נהגתי בצורה בוגרת ומאופקת, ולא הרסתי לה את המסורת הפולנית.

אחרי השבוע האחרון, בו נמרחנו אחת על השניה כאילו לא היו מאורעות תרפ"ט מעולם, שבוע בו משהו נפתח אצלה במפתיע, היה לי קצת קשה להיות פולניה, מה גם שזה לא בגנים שלי אז אני לא באמת חייבת. כשהמזוודה שלה יצאה מהארון והתמלאה בבגדים קלטתי שהיא באמת נוסעת מפה לשבועיים, ושבאמת לא בא לי שזה יקרה. אחרי שהמזוודה המלאה נסגרה, הבנתי שאני עומדת לישון לבד במיטה זוגית ענקית בלי אף אחד שיתן לי קונטרה ובלי מישהו שיחמם לי את הרגליים הקפואות שלי. אחרי שיצאנו מהבית, הבנתי שעוד מעט אני עומדת לעשות את הדרך חזרה לבד ולהכנס למקום בו אף אחד לא מחכה לי (טוב, מלבד הכלבה המהוללת שלה, אבל זה לא אותו דבר, חייבים להודות).

ישבנו בשדה התעופה ונראינו קצת באבל, אני חושבת, עד שהיא פסעה לעבר ארץ הקסמים, הלא היא הדיוטי פרי, ואני נותרתי בחוץ. רגע אחד עוד נופפתי לה בידי וחייכתי בעליצות כדי שתראה שאני בחורה מחוספסת וקשוחה, וברגע השני משכתי באפי בדכדוך נוראי ועשיתי את דרכי אל האוטו, לבד.

ואין לי מושג איך היא תחזור משם - בגרסה האוהבת והמפתיעה של הזמן האחרון, או בגרסה המנותקת והמאובנת של בדרך כלל. והייתי רוצה לדעת, אבל זה סוג הדברים שבשבילם צריך לחכות ולראות, כנראה, כי אלוהים חשב שזה יהיה לנו כיף לא נורמלי.

היום היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, ושמבחינתה היא מצאה את מה שהיא חיפשה כל הזמן. כשהיא אומרת דברים כאלה משהו אצלי משתתק - פעם מדבר כזה הייתי קופצת ושופכת מילים בלי הכרה מרוב התרגשות. היום אני סופגת את זה עמוק פנימה אבל שותקת, כדי לא להבהיל אותה.

ועכשיו אני פה לבד, השעון מעביר את הדקות ומוסר לי שמחר כבר הגיע. אין לי מושג איך יראה היום הזה, מלבד תחושת הגעגוע הבלתי נסבלת הזו. מה לעשות? השבוע כבר מתחיל, מישהו צריך להתמודד איתו. כנראה שזו תהיה אני, בגרסה זו או אחרת שלי.

כשהייתי בצבא גם אמרו: שום מאנייק לא יכול לעצור את הזמן. ועל זה אני אומרת עכשיו - אמן.

גם אני במתקמבקים. יאללה, בלגן.

בימים האחרונים ר' מתנהגת בצורה תמוהה - היא התחרפנה לגמרי, אומרת לי שהיא אוהבת אותי כל הזמן ורודפת אחרי בין חדרי הבית תוך שירים עולצים הנושאים את שמי (שככה יהיה לי טוב, אני לא משקרת). אני מגלה שאני נועצת בה עיניים חשדניות רוב הזמן, לא מסוגלת להגיב בצורה ספונטנית לכל זה, ותוהה אם היא נתקלה בפוסט האחרון שלי כאן. לא שאני מתלוננת, אבל בחיי שקצת קונסיסטנטיות היתה מתקבלת פה בברכה.

שאלוהים יעזור לכולנו.

בלילה חלמתי על א', החברה הראשונה שלי. החלומות עליה תמיד נוגים במידה מפתיעה וקשורים בסוף העולם. גם הפעם, סוף העולם לא איחר לבוא, בעוד אני והיא עומדות על איזשהו צוק, מחזיקות ידיים ועושות קצת קצ'ינג אפ. סוף העולם או לא, לא נפגשנו כבר כמה שנים.

אני חושבת שהחלום הזה הוא תוצאה ישירה של פייסבוק (כן, גם אני בין קרבנות פייסבוק לדורותיהם). ההלם שחטפתי כשא' כתבה לי היה נוראי - כמה מוזר לגלות שאהבת נעורייך התחתנה, שינתה את שם משפחתה והיא עכשיו אם לילד. כמה מוזר לגלות את כל זה, בעוד אני בגילי המופלג עדיין מתלבטת מה לעשות עם החברה הטריה הנוכחית שלי, שבעצם מעבירה אותי קורס מזורז בחזרה לגיל 16, על כל היתרונות והחסרונות הגלומים בגיל כה מפגר ושטוף הורמונים.

וזה גורם לי לתהות מתי אני אעלה על הספינה הזו אל העבר האחר, זה שאליו נעלמו המון מבני גילי, זה שהם מגיחים ממנו חמושים בחבילת טיטולים ויצור קטן ומצווח הקורא להם אמא ואבא. זה גורם לי לתהות אם בכלל זה הולך לקרות לי, ואם כל מערכות היחסים הקלוקלות והכושלות שלי הן בעצם סימן ברור לזה שאני לא יכולה לגרום לזה לקרות. לא באמת.

הלוואי ואוכל להסתכל היום על ר' בלי לחכות לרגע בו הגלגל הרגשי שלה שוב יתהפך. שהצהרות האהבה שלה יהיו שם ושאוכל להרגיש אותן, ולא להסתכל עליהן מן הצד. באמת שהתאהבתי בה, באמת שחשבתי שמצאתי את המקום שלי, אבל אין לי מושג מה אני חושבת עכשיו.

כמה המלצות מוסיקה מהחודשים האחרונים:

Interpol - האחרון שלהם מהמם, לאוהבי הז'אנר

The Organ - הצד הנשיי של אינטרפול - דיסק משובח לחלוטין.

פלסטיק ונוס - ישן, אבל איזה כיף

ואזהרת מוסיקה אחת (אם כי קצת באיחור):

אפרת גוש - אלוהים, מה חשבת לעצמך, בחורה?

עד כאן.

אני במשרד, מתקינה מחדש גרסת אקספרס של SQL Server 2005. מי שלא יודע מה זה יכול להרגיש עכשיו סיפוק נפשי עמוק ושטני - הוא לעולם לא יתקע במשרד עד שעות כאלה בשביל ערימה של שטויות. סמנו לעצמכם וי גדול והמשיכו הלאה.

אחרי שאסיים את ההתקנה, אני צריכה לכתוב איזה קטע קוד נוראי ששכחתי לחלוטין שהבטחתי לאחד הלקוחות למחר. ככה זה, מי שהולך לישון עם בתי תוכנה קטנים ומטופשים, שלא יתפלא כשהוא מוצא לעצמו באגים במרק.

כל הערב מתנגן לי השיר הזה בראש:

Knowing me, knowing you
There is nothing we can do
Knowing me, knowing you
We just have to face it, this time were through
Breaking up is never easy, I know but I have to go
Knowing me, knowing you
Its the best I can do

שיר קטן ומטופש של אבבא, שאני לא מצליחה להוציא לעצמי מהראש.

אתמול דיברנו, אני ו-ר'. הלכתי לישון בתחושה לא רעה, והתעוררתי בתחושה מבחילה שיש איזה פרט חשוב שהחמצתי, שבעצם פספסתי את כל הפואנטה.

נדמה לי שהפואנטה מאוד ברורה לי, רק שאני מתקשה להבין מה הדבר הכי חכם, הכי נכון, הכי מתאים לי לעשות.

כלומר, הנה בחורה מוצלחת, יפה ואף בעלת פוטנציאל מגניבות ממומש לפרקים, להלן ר', שגרה איתי בדירה צנועה אי שם במרכז הארץ וחולקת איתי את חייה. היא טורחת לבשל לי לעיתים מזומנות, ישנה איתי בלילות ויוצאת איתי בערבים כשנחה עליה הרוח. היא קנתה לי שרשרת לסמל את החיבור ביננו, או את הרצועה הסימבולית על צווארי, ואת רוב זמנה הפנוי היא משקיעה בי, ככה שאין לי מה להתלונן (פינת הנביא: את המשפט האחרון הזה אפריך מיד בפסקה הבאה).

אלא שהפער ביננו גדול מדי בכל כך הרבה מישורים שקשורים לזוגיות הזו - איך אנחנו תופסות אותה, מה אנחנו רוצות ממנה, אפילו איך אנחנו אוהבות אחת את השניה - שאולי אי אפשר בכלל לגשר עליו. השפה הרגשית שלנו שונה, או שאולי היא מתבססת על רגשות אחרים מדי (אצלי ברור שזו אהבה עזה ומעצבנת, אצלה - אלוהים יודע מה זה, אני יודעת שכבר הרמתי ידיים בנסיון להבין).

ואחרי שאתמול היא אמרה לי שהיא עדיין בודקת מה יש פה, שיש ימים שבהם היא חושבת לשכור אולם כדי לשאת אותי / שאשא אותה, ושיש ימים שהיא תוהה: "זה כל מה שיש?", נו, טוב...

אם הייתי שומעת משפטים כאלה מהצד אצל מישהו אחר, הייתי אומרת לו לקום וללכת. אבל אני עוד מתעכבת, אופטימיסטית ללא תקנה שכמותי, וחושבת שהדברים האלו יתבהרו, שמשהו ימוסס אצלה את ההתלבטויות האלו או יגרום לה להבין שאותי היא חיפשה כל חייה. אותי, ולא איזו בחורה מרשעת שתעשה לה בית ספר בזוגיות לסבית (101).

העניין הוא, שאני אקום ואלך רק אחרי שאגיע למסקנה שאין פה שום סיכוי. ואני מתחילה להרגיש את זה בא, ואני לא רוצה להגיע לשם.

שאלוהים יעזור לי, אני מאוד מקווה שאצל הסטרייטים זה אחרת, אחרת כולנו נדפקנו ובגדול.