The Wolf Woman Chronicles

כותרת הפוסט לא קשורה לתוכנו, אלא לשיר הנוראי "לפעמים אני מרגיש" של סבלימינל ודייויד ברוזה. השירים הישראלים בשנה האחרונה נוטים להגעיל אותי, על שלל קרני הפלס שלהם והראלי הסקעת, הלחנים מחרידים אותי בבנאליותם והמילים שמייצרות משהו דמוי שיחה של ילד בן חמש. השיר של סבלימינל וברוזה עונה על כל הנ"ל כמייצג נהדר, והתנגן גם (איך לא) בגלגל"צ זו הפעם השמינית היום. למאזינה בנתיים שלום, אבל אין לדעת מה יקרה אם ישמיעו אותו שוב.

מישהו יכול לגלות לי מה זה XD? נכנסתי לכמה בלוגים של ילדות בנות 12-13, ומלבד זה שהזדעזעתי קשות מהתוכן (ואני כל הזמן מנסה לומר לעצמי שאני פשוט מזדקנת, אבל ילדה בת 12 שמספרת שאחת החברות שלה היתה חרמנית, וכל הפוסטים שמזכירים סקס, טוב, נו... קשה לי) - ראיתי שמשתמשים שם הרבה בצירוף XD. בתור אחת ששייכת כנראה לדור הדינוזאורים (הצילו, בזמנו הייתי ממש קולית, לא?) אני לא מכירה את הצירוף האלמותי הזה. אם מישהו יסכים להאיר את עיני, אשמח.

אני על אי.

לפעמים, בערב, אני מרגישה כאילו המשרד שלי צף כמו בועה באוויר. האורות הבודדים בחוץ מהבהבים קצת, השקט זולג על האוזניים כמו (לא, לא כמו שיר של קרן פלס אלא כמו... כמו...)  משהו שזולג, אתם יודעים. מנותקת מהאנושות הטיפשה, המעורערת בנפשה, שמתעקשת לדפוק את הראש בקיר ומתלהבת מזה שיורד לה דם. נתקלת מדי פעם בחדשות באינטרנט על עוד דבר ממש מפגר שקרה (עיינו ערך בריחתו של בני סלע,גביית אלפי שקלים על שמירת דם טבורי שיכול להציל חיים, אי תשלום משכורות ברשויות המקומיות - ואלו דברים שקראתי עליהם רק היום) ומרגישה כאילו אני לא שייכת לזרם העכור הזה של מין תבוני שצריך פסיכולוג יקומי.

ואז מגיע שיר של אהוד בנאי, כמו זה שרץ עכשיו ברדיו, וקצת מקרב אותי בחזרה. אבל הסלידה נשארת.

פעם לא סבלתי את אהוד בנאי.

נזכרתי עכשיו, בלי סיבה, באמא של ההיא. אמא של ההיא היתה צדיקה גדולה בימי צעירותה (מה שנקרא דוסית אדוקה), ועם השנים נפתחה קצת לפלאי העולם החילוני, בעיקר בזכות ההיא. בהתחלה, שההיא עשתה איתה שיחת "אמא, כדאי שתשבי ותשתי כוס מים, אני לסבית", אמא שלה היתה כמובן מזועזעת ומחתה עמוקות ונמרצות. טוב, באותה תקופה ההיא הסתובבה גם עם אחד המוצגים היותר איומים של המין הנשיי, ואני חושבת שגם אני הייתי מזדעזעת.

אחרי שהיא פגשה אותי, אמא של ההיא עדיין לא נורא מרוצה, אבל איכשהו היא הצליחה לפתוח לי את הדלת אליה. אשה אינטלגנטית, עדינה, נחמדה. היא תהיה מאושרת אם הבת שלה תעזוב אותי לטובת איזה זכר שעיר, היא לא מסתירה את זה, אבל היא סופר נחמדה אלי, בלי צביעות. גם זה משהו בימים טרופים אלה.

פיטרו פה מישהי ממחלקת הזנת נתונים לפני כמה ימים. המקום הזה פשוט לא יאמן - מפטרים אנשים, שולחים אותם הביתה, ונותנים לשאר העובדים לגלות את זה לבד. זו חברה די קטנה, לא איזו חברת ענק. לא ברור לי למה הם לא נפרדים ממנה בצורה נורמלית, לפחות לתת איזשהו צביון אנושי לתהליך המשפיל תמיד של פיטורין, ולתת לה הזדמנות להפרד מאנשים שבמשך כמה שנים טובות חלקו איתה חדר ומשרד.

התחושה שעברה בי היא בעיקר עצב. אשה בת מעל לחמישים מפוטרת ממקום העבודה שלה. חיה בשכירות, על משכורת מינימום, בלי בן זוג, בלי ילדים, ועם בעיות משפחתיות מפה ועד אום אל-פאחם. נכון, פה נכנס כל הקטע של אחריות אישית על החיים שלך ועל תקופת הזקנה שלך, אבל הרבה אנשים לא גדלים עם מודעות כזו. זה תופס אותם בהפתעה יום אחד כשהם מגלים שכל החיים שלהם הם לא התכוננו לרגע הזה, והוא בכל זאת בא, והחברה מסביב חושפת שיניים ונוהמת עליהם שילכו לעבוד.

אין תשובות פשוטות לדברים האלה. לחברה של היום אין מענה לאנשים האלה. הם נופלים לבד לחורים שחורים פרטיים. כמו איים בודדים. רק בלי המשרד שיקיף אותם בקצת חום ובטחון.

יסלחו לי כל המבקרים שמהללים, אבל אתמול צפיתי עם ההיא במישהו לרוץ איתו, והיה נורא. הייתי מתארת לכם את תחלואי הסרט, אבל אני לא יודעת איפה להתחיל. האם בצילום החובבני? האם במשחק העילג והמגמגם של הגיבורים הראשיים?  האם בקטעים בתסריט בהם נראה שהכותב נרדם, ושד זדוני החליף אותו? אולי בליהוק הכושל, שקבע שאחיה של תמר האשכנזית יהיה פריק כורדי עם עיניים של שימי תבורי? או אולי פשוט לסכם ולומר שזה נראה, נשמע ומשוחק כמו סרט סטודנטים רע במיוחד?

שני הדברים היחידים שהצילו את הסרט היו הכלבה החביבה ששיחקה את דינקה, כלבתה של תמר הגיבורה החיוורת והמיוסרת, ומשפט אלמותי יחיד שאמרה הדמות שלי על המזרון שתמר גררה לחדר: זה אינקובטור של סקביאס, אמרה שלי לתמר, ובזה חילצה ממני צחקוק יחיד שאחריו המשיכו הפיהוקים והתמיהה להגיע.

אני יודעת שמאיזושהי סיבה זה סרט מוערך, והרבה בני נוער מאוד אוהבים אותו. אולי הם אוהבים אותו בגלל שיש שם בני נוער (או שחקנים שמשחקים בני נוער) עם פירסינג ואיפור, מדורדרים לחיות ברחובות ועל סמים, וסיפור על הצלה ואומץ. גם אני בגיל הזה אהבתי לראות פירסינג, לשתות אלכוהול וללבוש שחור (לפעמים אני אוהבת את זה גם היום), אבל לא הייתי מוכנה לראות סרט גרוע בשביל זה. מספיק היה לרדת למרכז העיר, ויש את זה שם בשפע.

נרשמה אכזבה.

לפני כמה דקות נכנסתי לבוס שלי, כדי להזכיר לו שעברה שנה מאז שהגעתי, וזה הזמן לשבת לשולחן הדיונים. הבוס שלי הוא בחור נחמד נורא, איש שיווק במהותו, בגופו ובנפשו, שיכול למכור אסקימוסים לקרח, והקרח עוד ישלם על זה. איכשהו יצאתי משם עם הסיכום שנדבר בדצמבר ונעשה סיכום שנתי, אבל לא ברור אם נדבר על כסף או סתם נעשה שיחת יחסינו לאן. אני לא אוהבת לעשות שיחות יחסינו לאן עם אנשים מהעבודה. בשביל זה יש לי את ההיא ואת מלחמת לבנון השניה.

אני מראיינת עכשיו אנשים למשרה אצלנו בחברה. אני רק רוצה לומר חד משמעית לכולם - בבקשה, כשאתם באים לראיון תלבשו משהו בלי סימנים של קשקשים על הכתפיים. לא צריך לבוא עם הטוקסידו של אבא מהחתונה, אבל בחייאת, לפחות בגדים נקיים.

היום הגיע בחור עם חולצה בצבע זבל, נראה קצת משונה, אבל החלטתי לתת לו צ'אנס. אני רוצה לתת צ'אנס להרבה אנשים, בעיקר בגלל שאני מרגישה שנתנו לי צ'אנס בעבר, וחשוב להחזיר את הטובה למאגר היקומי. הבחור התיישב מולי, כולו משמנים, וסיפר לי על בעיות העצבים שלו, על זה שהוא מעולם לא החזיק עבודה נורמלית בשום מקום, על זה שהוא כתב קוד בהרבה שפות אבל לא התעמק באף אחת מהן. מאחר ואני מחוייבת להיות נחמדה מטבע בריאתי, לא שלחתי אותו לעזאזל אחרי חמש דקות אלא הענקתי לו את הראיון המלא, וכשהוא הצהיר על ציפיות השכר שלו - יותר ממה שאני מרוויחה בתור ראש הצוות העלוב בחברה הזו - נפנפתי אותו בעליזות רבה, שאותה נדמה לי שהוא לא הבין. הוא מצמץ פעמיים והמשיך לשבת עד שקמתי באסרטיביות, פתחתי את הדלת ואיחלתי לו בהצלחה בהמשך.

במסדרון הוא עוד גרר רגליים וניסה להבין מה הוא עשה לא בסדר. בן אדם, תתחיל מלעשות כביסה.

כמה ששנאתי את ההורים שלי מגיל 14 עד גיל עשרים ומשהו. כמה שכעסתי עליהם.

אי אפשר להאשים אותי. עד גיל 14 הייתי אאוטסיידרית חנונית שאף אחד לא היה מוכן לדבר איתה, ופתאום בגיל 14 נעשיתי חברה של פריקית מגניבה, דבר ששיבש את מערכות החישה בגופי ואת יכולת קבלת ההחלטות שלי כמו שאף סם לא עשה מאז. כל הזמן רציתי להיות בחוץ - כלומר, מחוץ לבית. ואי אפשר להאשים אותי, בהתחשב בזה שהבית היה במצב לא טוב, עם אב חולה שנותר בו רוב היום ואם שיצאה לעבודה אחרי עשרים שנה של עקרות בית. שניהם היו מרירים, הבית היה קטן והחדר שלי היה גם החדר של שני אחי הגדולים. אז רציתי להיות בחוץ, בעיקר עם הפריקית. הם השתגעו מזה.

בגיל 16, כשהיתה לי החברה הראשונה שמיררה את חיי, הם הבינו פתאום שאני לסבית. תדמיינו מרוקאית וספרדי מבינים שביתם הקטנה והמתוקה אוהבת לנשנש נשים, ותקבלו כעס נוראי, אפילו זעם, מילים קשות, משפילות. מן הסתם, זה רק גרם לי לרצות להיות עוד ועוד מחוץ לבית.

ועם האלימות של אמא שלי, מילולית ופיסית, והאלימות של אבא שלי (מילולית בלבד, תודה לאלוהים, הוא איש נורא חזק), והמגבלות שהם ניסו לשים עלי, והמצב הכלכלי הקשה שהיה בבית, והצפיפות, והיותי לסבית מבולבלת שנהיו לה חיי חברה פרועים פתאום - טוב, שנאתי אותם נורא. אתם יכולים לתאר לעצמכם.

זה השתנה לאט לאט עם הזמן - אני גדלתי, הם התחילו לקבל את זה שנשים יוצאות מהחדר שלי ונראות פרועות ומסמיקות,

וכשגרתי בתל אביב עם ש' המרחק פתאום גרם לי להתגעגע. הם עצמם התרככו עם השנים יותר ממה שנתתי לעצמי להרגיש,

ואחרי שנים מצאתי את עצמי אוהבת את שניהם נוראות, וחושבת שאיכשהו, למרות הכל, לא הייתי מחליפה אותם בשום גאידמק שבעולם.

פתאום זה עבר לי.

בלי לשים לב, בלי להחליט על זה מראש. יבבות הנוסטלגיה נמוגו מראשי, ובמקומם באה תחושת שביעות רצון לא מוכרת, זרה.

לא יודעת למה, אבל תמיד הייתי כזו. תמיד בהווה שלי היתה איזושהי ערגה לעבר, כי העבר היה החרא המוכר והידוע, ולפעמים אפילו היו בו רגעים של חסד, בעוד שההווה תמיד נראה כמו יריקה מתמשכת של אלוהים. הייתי מוצאת את עצמי מתעוררת ונזכרת שחלמתי בלילה על אקסיות שלי, על מסדרונות התיכון שלי, על תקופת הפאבים או הסמים שלי, והייתי מסתובבת חצי יום נקרעת מגעגועים. אני בטוחה שאפשר לומר על זה שלא היה לי טוב בהווה רוב הזמן, או שאני סתם קרציה, או שאני צריכה טיפול, אבל אני לא בטוחה בכל זה. אני חושבת שפשוט ההווה היה תמיד קצת כבד עלי, ופתאום בחודשים האחרונים הוא הולך ונהיה יותר קל. המחשבות המורבידיות (סטייל: אם אין פואנטה למשמעות החיים אז מה הפואנטה בלחיות בכלל?) התאדו קצת, והרוגז כלפי העולם ובוראתו התמסמס. קצת מוזר שזה קורה בתקופה כזו, עם הרדיפה אחרי ההומואים והלסביות והמלחמה שלא עוזבת אותנו לשניה, אבל איכשהו זה קורה. רגע קטן של חסד יקומי, שבשבילי הוא חודשים של נשימה עמוקה ומשוחררת.

שלשום בלילה חלמתי שאיכשהו כל האקסיות שלי מתקבצות סביבי, וגם ההיא נמצאת שם, ואני נורא מבולבלת ולא ממש יודעת עם מי אני עכשיו, איזו תקופה זו בכלל ומה הן מספרות לההיא עלי. זה היה חלום שבא אחרי החלום בו אני מסתובבת עם חצאית צהבהבה מכוערת וחולצת כפתורת לבנה (שיא אופנת שוק מחנה יהודה), חושפת את שערותי השחורות ברגליים כדי שיציצו ויפגעו, ורואה חייזרים.

האמת היא, שאני סאקרית של חלומות. יש לי חלומות מדהימים לפעמים, עד שאני מסתובבת כל היום וחושבת על החלום וחשה שהמציאות היא מה שלא מציאותי. כבר חלמתי על חייזרים, חלליות, תעופה סטייל סופרמן, נפילה סטייל קופים על העצים. החלומות שאני הכי אוהבת הם כשאני משהו אחר: חלמתי פעם שאני זאב ופעם שאני נמר. חלמתי כמה פעמים שאני בכלל בחור, והאמת שאלו היו חלומות מאוד מעניינים, במיוחד ששולבו בהם קטעי סקס גרמני איכותי. חלמתי שאני מתה אינספור פעמים, וכל פעם התעוררתי מחדש והייתי מופתעת. החלומות הכי איומים הם חלומות הלולאה - אלו שאני חולמת שאני מתה בהם ומתעוררת, ואז מתה ושוב מתעוררת, ואז מתה ושוב... אבל זה כבר קצת פסיכוטי, אני לא בטוחה שזה משהו שחולקים עם הפסיכולוג המחוזי, אפילו בעילום שם ובאינטרנט.

בג"ץ אמר שאם אני וההיא נטוס לקנדה ונתחתן, נוכל לרשום את זה בתעודות הזהות שלנו. סוף סוף ההיא מצאה סיבה טובה להנשא לי, אחרי שהצקתי לה חודשים. למרות הכל, היא מסרבת ללבוש שמלה לבנה ולהגשים לי את החלום הרטוב האולטימטיבי. ההיא יכולה להיות ממש זונה לפעמים, אבל אני עדיין אוהבת אותה.