The Wolf Woman Chronicles

אני חולה מתה כבר שבוע. הגרון שלי התנפח לגודל של ענן פטריה גרעיני ומרגיש ככה. יש לי צמרמורת לא נעימות בכל הגוף, וכשאני מדברת יוצאת לי מהגרון זמרת כושית זקנה שעישנה סיגרים במשך 50 שנה. למרות זאת, בהיותי אמיצה ולרגל שיחת יחסינו לאן ביני לבין הבוס, שנקבעה ליום ראשון הקרוב, אני מגיעה לעבודה באדיקות של זונה מכורה לקראק.

אתמול, בדרך הביתה, כשרציתי לעבור נתיב, כנראה הייתי מסטולית מדי ובמקום לעבור נתיב נכנסתי בניסן אלמרה של איזה בחור. מעכתי לו באמנותיות את התחת של האוטו, ולעצמי סידרתי נזילה חדשה ומסריחה של חומר לא מזוהה מהמנוע. אחרי שהחלפנו פרטים (כנראה שנראיתי חולה סופנית, כי הוא אפילו לא צווח עלי בעצבים), האוטו הסכים לקחת אותי הביתה ולדעתי עכשיו הוא מפתח רימות ותולעים בחניה.

התאונה הזו גרמה לי להבין שהחיים קצרים, שאני רוצה העלאה כבר, ושזו פשוט חוצפה להכנס למישהו באוטו כמעט חדש עם גרוטאה בת אחת עשרה שנראית כאילו מעכו אותה מכל צד יותר מפעם אחת. אני אוהבת חוויות כאלה, מלאות תובנות.

ההיא ואני עוברות תקופה של התמכרות לסרטי לסביות. היא מזניחה את העבודה הסמינריונית שלה ואת כל משימותיה, ומזילה ריר על The L Word ועל סרטים באורך מלא כאילו אין מחר. כדי לנער אותה, התחלתי אתמול להוריד המון סרטי אימה. לא, זה לא מפחיד אותה. הם פשוט משעממים אותה רצח, ולדעתי היא תעדיף אפילו את הסמינריונית על עוד בחורה שיורדת לתוך מערה וקוראת לחבר שלה בעוד האורות נעלמים.

הייתם חושבים שבחורות בעידן המודרני לפחות ימנעו ממערות, גברים מכים וכאבי מחזור. הא, הא, הא.

מצאתי כמה דברים ממש נחמדים מבחינה מוסיקלית בזמן האחרון. שניים מהם:

The Shins - שלשני שירים מהאלבום שלהם אני מכורה, והשאר משאירים אותי עדיין סקפטית.

Kendra Smith - תמיד היתה לי חולשה לנשים עם קול עמוק ומחוייך.

היו שלום, ההיא באה לקחת אותי מהעבודה, לאור זה שהאוטו זצ"ל, אמן.

הסעתי היום את אמא שלי לחולון. הדודה שלי הצליחה להשריץ שני פגונים אחרי ניסיונות של שנים ארוכות (ובשנים ארוכות אני מדברת על בערך 20 שנה), ואמא שלי רצתה לנסוע לסבתא, לאכול צהריים ואחר כך לנסוע לשיבא, מחלקת יולדות, ולהפגין נוכחות.

כשהגעתי לסבתא שלי אמרתי יפה שלום לכולם, והלכתי לחפש בספריה ספר ישן של שולמית אלוני שקראתי שם בגיל 14. אני לא זוכרת את שם הספר, אבל זה היה הספר הפמיניסטי (טפי) הראשון שקראתי בחיי, עוד לפני שידעתי מה זה פמיניזם וששולה אלוני עוכרת ישראל. את הספר לא מצאתי, אבל הבחנתי שם בתמונה ישנה. זו היתה הגדלה של תמונה בשחור לבן, הדפסה כזו של נייר דק שהדביקו כנראה על עץ. השחור והלבן דהו במשך השנים, והתמונה עצמה היתה קצת קרועה ומוכתמת. היתה בה בחורה צעירה ויפה על החול, מצמצמת קצת את עיניה מול השמש, מחייכת חיוך קטן. היא הסתכלה למצלמה, אבל היתה לה הבעה של מישהו שמסתכל לאופק רחוק הרבה יותר, למשהו שנראה מאוד מבטיח, משהו שבטוח מחכה מעבר לפינה.

כשחזרתי לסלון שאלתי מי המצולמת. היה לי ניחוש, אבל רציתי להיות בטוחה. אמרו לי שזו הדודה שלי, אחות קטנה מאמא שלי. לא זו שהשריצה את הפגונים, אלא אחת אחרת.

הדודה הזו היתה נשואה, לפני הרבה הרבה שנים, במשך בערך שנה. בסוף אותה שנה, וקצת לפני שנולד בנה היחיד, בעלה הכניס לעצמו אקדח לפה והחליט שיש לו מספיק אומץ וסיבות ללחוץ על ההדק. היא היתה שבורה, אבל הילד נולד והיא נכנסה בכל הכוח לנעליים של אמא חד הורית. הם גרו בדירת שני חדרים קטנה בעיר שלא נחשבה טובה במיוחד. הילד ישן בחדר השינה והיא ישנה בסלון. היא עבדה בכל מה שהיה אפשר, שלחה את הילד לחוגים ואפילו קנתה לו אופניים. חודשיים לפני בר המצווה של הילד, בעוד ההזמנות עומדות להשלח, הילד נסע על האופניים ונפל מהן לכביש. מכונית אחת עצרה, השניה לא. אחרי כמה ימים, אותו ילד נפטר בבית החולים, והדודה שלי קנתה סטוק של בקבוקי ערק בתור הבייבי החדש שלה.

היא לא רצתה לשקם את חייה. היא לא רצתה שמישהו יעזור לה. היא רצתה רק נקמה בנהג הדורס, שיצא עם שלילה לשנתיים ובלי מאסר, ולהנציח את הבן שלה בכל דרך אפשרית. שום דבר מהמטרות האלה לא ממש התגשם. נותרה לה רק הדירה עם הנוכחות של הבן, כמה תמונות, הרבה דממה בין הקירות.

כשראיתי את התמונה הזו היום, זה הכניס לי כזו מכה בבטן שלקח לי שניה לחזור לנשום. המבט הבוטח הזה בעתיד שתפסה התמונה אל מול המציאות שאכן התרחשה... לא יודעת. אין הרבה מילים שיכולות לתאר את זה.

אני מעדיפה לשתוק את זה.

קרה לכם שהסתובבתם כל היום עם איזו מנגינה מהילדות? מנגינה כזו בשחור-לבן, משהו שאולי אין לכם מושג מה המילים שמתלוות אליו, אבל בהחלט מריח מרוח נעורים, ומעניק לאוויר ארומה של נוסטלגיה דיכאונית קלה.

היום מה שמתנגן לי בראש הוא השיר -(לחצו על הלינק הראשון ברשימה לשמיעה) Porque te vasהוא מעלה לי לראש מערבולת של צבעים עמומים, הרבה סצינות שנראות כאילו צילמו אותן בוידיאו בשנות השבעים, וגם קצת קשקשתא בשחור לבן, עם נירה רבינוביץ'. זה מזכיר לי את הטייפ הראשון שנכנס אלינו הביתה – פלאי הטכנולוגיה ממש, שני רמקולים מחוברים לטייפ בצבע כסף, מקום לקלטת אחת שלמה, ונוריות שהבהבו לפי הסאונד.  עכשיו אני מדמיינת את עצמי מספרת את זה לנכדים שלא יהיו לי, והם מגחכים וחושבים שאני  ממציאה וסנילית, או שאני נורא משעממת כי אני חוזרת שוב על הסיפור המשעמם עם הטייפ המעפן של המאה שעברה.

היום התלבשתי יפה לעבודה, ובאמצע היום נסעתי כדי לחלץ את המתכנת שלי וידידי (הא, הולך ונהיה לי ידיד בעבודה, אני ממש מתקדמת פה) מאיזשהו כנס משעמם שהחברה השתתפה בו. נסענו אי שם לבית קפה באמצע העיר ואכלנו צהריים על הבאר. כמו תמיד, ראיתי את כל האנשים שבשעות האלה יושבים להם בבית קפה, קוראים עיתון או מדברים עם חברים, וקיללתי אותם. איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים מוצאים זמן לבית קפה ביום חמישי בצהריים, ונראים כאילו משם הם מתגלגלים הביתה להתעצצות מול הטלוויזיה, בעוד שאני צריכה לנדוד באינטרנט בעייפות ולחכות שתגיע השעה שש?

קשקשנו קצת כשאכלנו. סיפרתי למ' שיש לי בעיה כי כל הזמן יש לי תחושה שאו-טו-טו יגיע החופש הגדול, עוד יום, עוד יומיים, אבל יגיע. מ' הסתכל עלי ברחמים ואמר לי שאין סנטה קלאוס, וגם שהחופש הגדול לא יגיע אלינו עד לגלגול הבא.

אני לא מצליחה להבין את זה. מחנכים אותנו במשך 18 שנה שיש חופש גדול. שיש לאן לשאוף. שאחרי עשרה חודשים של עבודה קשה (או הברזות למחששה, תלוי מה עשיתם בתיכון) המנוחה תגיע, ונוכל להיות ערים כל הלילה ולישון כל היום. ואז, כשאנחנו פתאום בוגרים וכבולים לאיזה שולחן מחשב חום ומרקיב, לוקחים את זה מאיתנו בסדיסטיות ומשאירים אותנו ככה, להיות אנשים מבוגרים ולקנא בטינאייג'רים שזורקים את הספרים מאחורי בית הספר.  ואחר כך שואלים למה למתבגרים אין כבוד למבוגרים מהם. הא.

סוף השבוע ממשמש ובא. לסבית המחמד ח' הגיעה מהצפון לירושלים. אני מקווה שיצא לי לבלות איתה קצת. איכשהו יצא שהתגעגעתי, למרות שכהרגלי התנהגתי אדישה להכעיס. לפעמים אני כל כך רוצה להיות בקשר עם מישהו, שיוצא לי להתנתק ממנו לחלוטין מרוב ניסיון להסתיר את זה.

איכס, יצאתי יצור דיכאוני ורגיש במשפט האחרון.