The Wolf Woman Chronicles

לא שאני כותבת פה עכשיו בשביל שמישהו יקרא את זה. יותר נכון לומר שאני פשוט צריכה להוציא החוצה, וזה המקום היחיד שכרגע נראה אופציונלי, מכל מיני סיבות.

איך זה שמשהו יכול להיות כזה מדהים ונהדר רגע אחד, ובשני למשוך אותך לתהום שחורה של עצב?

איך זה שאני כל כך מושפעת מכל דבר שקורה, לא מסוגלת לתפקד עכשיו בכלל, לא לתקשר, לא לזוז, לא ללכת לעבודה או אפילו להתקלח. ויש בי תחושה נוראית של משהו כואב שמכרסם ואני לא בטוחה למה אני מרגישה את זה בכזו עוצמה.

ואני חושבת אם זה טוב, שמשהו יכול כל כך להשפיע עלי ולהפיל אותי כל כך למטה.

איך זה שמשהו שהיה אמור להיות דבר שלו השתוקקתי, ואולי גם דבר שהיא השתוקקה לו, הפך לדבר כזה מכאיב? אני לא יודעת. אני לא יודעת מהי הנקודה בה דברים משתבשים. אולי זה התחיל בתגובה שלי אתמול למה שהיא הביאה, אולי זה נמשך בזה שהיא רגישה מטבעה - ונגמר בזה ששתינו לא מצליחות להפוך את זה בחזרה למה שזה היה אמור להיות, למרות שניסינו.

אני לא בן אדם שמרגיש שדברים הם אבודים, אני תמיד מצליחה לשוות להם את המראה והמשמעות שאני רוצה, גם אחרי שהם נשברו והתעקמו. אני תמיד מצליחה לתקן אותם ולגרום להם להיות מה שהם היו אמורים להיות בעיני. ופה זה לא ככה, פה אני לא מצליחה לתקן. הרבה פעמים אני רק מקלקלת, כך נדמה, ומה שהיה אמור להיות דבר מלא אור הפך למשהו שמטיל עלי צללים שאני לא מצליחה להסיג לאחור.

רע. כל כך רע, ואני כל כך רוצה שיהיה טוב. ומרגישה אשמה ואחראית, ומרגישה עייפה וחסרת כוח לעשות משהו משמעותי שישנה את זה. ודברים שניתנו לי עכשיו מוטלים בצד, שבורים, והידיים שלי לא יכולות לתקן שום דבר. חוסר אונים שכזה, ארור.

אין לי דרך שנונה או מצחיקה לתאר את מה שקרה. אין לי יכולת להפוך את זה למשהו שממנו אני מצליחה להתרומם עכשיו. אני אפילו לא מצליחה להסתכל על זה מהצד ולהכנס לפרופרוציות. אני חסרת פרופורציות ועצובה באופן סופי לחלוטין.

חבל.