שוב חוזרת לכור מחצבתנו, הוא ישראבלוג, בתהיה קיומית עמוקה על העדרי ועל חזרתי התמוהה. אבל ככה זה, אנחנו בני אדם, אין צורך לחפש סיבה לכל התנהגות.
ההצדקות לחוסר הצורך לחפש סיבה לכל התנהגות (או בכלל להתנהגות אנושית כלשהי) שפוכות באותיות גדולות על כל עיתון ונזעקות מפי כל שדרן חדשות באשר הוא, אפילו אם יוצא שזו יונית לוי, האשה והשיער.
זה מזכיר לי את התקופה שעבדתי בחברת החדשות עוד כשהם ישבו בירושלים, לפני המעבר לנווה אילן. ראיתי את אחת הכתבות הראשונות של יונית לוי ומייד הזלתי עליה ריר בצורה דיסקרטית, שכן לידי עמדה בת הזוג שלי דאז. הדיסקרטיות התבטאה בזה שאמרתי דברים מסוננים כמו: "וואו, איזו בחורה שווה" (רק חמש או שש פעמים) וגם: "בטח שהייתי זורקת אותה מהמיטה, מותק, אבל אלוהים יודעת מה הייתי עושה לה על השטיח...".
ליונית שלום. בכל מקרה, היום היא נראית כמו מישהי שנשפך לה בטעות דלי של צבע על השיער וסופר גלו על הפרצוף, ככה שהיא לא ממש יכולה להזיז אותו. איך נפלו גיבורות שוות.
בכל מקרה, דיברתי על ההתנהגות האנושית הלא מוסברת. אני שמה לב שאני מרגישה פחות ופחות מחוברת לדברים שבצעירותי הייתי מאוד בעדם: מולדת, פטריוטיות, כל ישראל ערבים זה לזה וכאלה, דברים שאכלתי משלב הגן ועד לתיכון וטרחתי להאמין בהם. עכשיו נראה לי שיש פה חבורה מטופשת של פאנאטים טיפשים, ימין ושמאל, שעליהם שולטת חבורה מטופשת קצת פחות שיודעת לעשות מהם כסף. מקץ אלפיים שנות גלות וכל זה, הצלחנו לזקק את החרא שבבני האדם לדרגת אמנות.
בסופ"ש שעבר, מיום רביעי, אני וההיא היינו בצימר בצפון. הצימר היה בבעלותם של זוג מושבניקים חמודים וידידותיים בגיל העמידה (תמיד מפתיע אותי שאנשים בגיל ארבעים מנסים לדבר איתי כאילו אני מבוגרת, עד שאני קולטת שאני באמת בת שלושים ואחת וזה לא חלום, זה סתם סיוט). חגגנו שני מאורעות - יום הולדתה של ההיא וחגיגות השנתיים שלנו.
מזג האוויר היה קצת פחות חיובי מאיתנו. ביום חמישי נסענו לגמלא לראות את הקינים של הנשרים. בהתחלה הלכנו לראות את הנשרים שהתחבאו מהסקרנים (לדעתי, הם בעיקר התחבאו ממשפחה איומה אחת שהחליטה לדבר בצעקות ליד הצוק, למרות שבמפורש מבקשים להיות שם בשקט בגלל גוזלי הנשרים), ואחר כך הגענו למסקנה שיש לנו זמן עד הסגירה והלכנו לשביל שמוביל אל המפל, למרות שהוזהרנו שהוא בוצי.
אחרי צעידה של עשרים דקות (ההיא הולכת בבוץ באושר, אני מדדה על העשבים בצידי השביל ומעקמת את האף למראה הנעליים שלי), התחיל לרדת עלינו גשם. בהתחלה היו אלה טיפות קטנות ודקות שרק דיגדגו את הפנים והוסיפו משהו נחמד להליכה, אבל אחרי עוד כמה דקות למישהו למעלה נמאס, והוא פתח את הברזים עד הסוף. השביל הבוצי הפך לנהר חום קטן וחמוד, ואחרי ישיבת ממשלה קצרה החלטנו למהר ולחזור כדי לא לטבוע בו. בשלב זה כבר לא היה הבדל בין הליכה על הנהר לבין הליכה על העשבים לצד הנהר, הכל היה מוצף, וכשהגענו לאוטו היינו ספוגות מים מכף רגל ועד שערנו הקצר והלסבי.
ביום שבת, ההיא הצליחה להעיר אותי אחרי שעתיים ולגרור אותי לחרמון. זו היתה הפעם הראשונה שלי שם (כן, כן, אני יודעת שזה נורא, אבל ככה זה אצלי. לאילת הגעתי בפעם הראשונה בגיל 21. אני מהמוגבלים). למרות חוסר נסיוננו עם אבזרים מלאכותיים (לסקי!), החלטנו לשכור מגלשיים ולנסות את מזלנו בגלישה.
במודיעין הציעו לנו ללכת לבית הספר לשעת לימוד, אבל אחרי התייעצות החלטנו לוותר. כמה מסובך, שאלתי את ההיא בלהט, זה יכול להיות?
אז שכרנו מגלשיים, כאמור. זה המקום לציין שבגלל אמא פאראנואידית, מעולם לא נסעתי על סקטים, סקייטבורד או רולרבליידס. תמיד הלכתי על שתי הרגליים שהעניקה לי אלוהים (וגם את זה היא עשתה בקמצנות). פעם אחת בלבד ובגיל מאוחר הנחתי על רגלי רולרבליידס ואחרי נסיון קצר הורדתי אותם מייד, מחשש אמיתי לחיי.
אחרי שכבלנו את רגלינו בנעלי המזוכיזם של המגלשיים, יצאנו החוצה והתחברנו למגלשיים האמורים. לקח לי בדיוק עשר שניות להבין שאין לי מושג איך לעצור, להציל בנס חמישה אנשים מהתנגשות איתי ולהכנס בעמוד מרופד. חיבקתי אותו וחיכיתי לההיא. היא דווקא הצליחה לזוז לא רע לכיוון השטח בו אמורים הגולשים המתחילים לנסות את מזלם (אני! אני!), ולקח לי עשר דקות להשתכנע להרפות מהעמוד, להוריד את המגלשיים ולדדות אחריה לשם.
אחרי חצי שעה, הבנו איך עוצרים.
בפעם השלישית בה עמדנו לעלות על המסוע שמעלה בחזרה לתחילת המדרון המתון מאוד שנועד למתחילים, הסתבכו לי המגלשיים במסוע, עשיתי עליו שפגט של פרימדונה ובסוף התגלגלתי לשלג לקול צחוקם של כל שאר המתחילים באיזור (ילדים בני חמש עד עשר) ומפעילי המסוע הזכריים להכעיס. נכנס לי שלג לכל איזור בגוף והצלחתי לדפוק את הברך במסוע בצורה אמנותית שזיכתה אותי בחבורות סגולות וכחולות למכביר. כשעליתי שוב על המסוע בהבעה נעלבת, הילדה שמאחורי פנתה אלי: "ילד," היא אמרה (טוב, תספורת קצרה ובגדים שמסתירים יכולים לבלבל ילדים), "אתה יכול לעשות את זה עוד פעם? זה נורא מצחיק." נשבעת לכם שזה מה שהיא אמרה, ורק נס ואמונה יוקדת בזה שהכל חוזר אליה וקקה בידיה הצילו את הילדה ממוות בידי ילד עצבני.
אחרי שחזרנו מהחופש, החזרה לשגרה הנוראית דיכאה את שתינו עד דמעות. הלוואי ואבא של ההיא היה רוטשילד, שאז גם היה לה שם משפחה אשכנזי הגיוני וגם הייתי יכולה לפרוש כדי לגדל כלבי ים בבריכת גורדון.
כמה דברים ויזואלים:
1. הסרט "המבוך של פאן". כשהתחלתי לראות אותו חשבתי שצפויה לי אכזבה, אבל אחרי רבע שעה הסתבר שמדובר בגאונות לשמה בתחום. קודר, לא צפוי, מרגיז ונהדר.
2. הסדרה Jericho - נתקלתי בה בטעות, ומאז אימצנו אותה ברוב קולות.
3. הסרט ארגון - חוץ מהצילום והתמונות המדהימות בחלקן, עלילה מיובשת ורדודה שמתאימה לתיאטרון בובות לילדים ולא לסרט על דרקונים. אחרי חצי שעה כולם הביאו לנו את הסעיף, בייחוד הנער הבלונדיני שמוקסם מעצמו והדרקונית שעסוקים כל הזמן בלומר דברים כמו: "רוצים להיות ביחד!" וגם "ביחד! אל הנצחון! הידד!". אין ספק ששקיות ההקאה נדרשו.
4. מופע הקולנוע של רוקי - יש דברים שלא נס ליחם, בייחוד טים קארי, האיש והטרנסוויסט.
5. הלסביות שעושות דראג:
תופעה בת כשנתיים-שלוש במחוזותינו - קנאו הלסביות בדראג קווינז המצליחים (ואולי גם באחיותיהן הגויות) והחליטו להרים מופעי דראג משל עצמן. בנתיים המופעים ברמה די נחותה (אני משתמשת במילים עדינות). המופעים עולים בחודשים האחרונים גם בליין חדש במינרווה, הפאב הוותיק ללסביות בתל אביב. יש דיונים די סוערים סביב העניין, מאחר ובמינרווה גובים כסף עבור הכניסה והצפיה במופעים הללו, בעוד שרבות חושבות שלא ראוי לשלם על משהו כה חובבני. למי שמתעניין, תוכלו למצוא קטעי וידיאו ב YouTube אם תבצעו חיפוש כמו "minerva drag" (יש שם גם קווינז ולא רק קינגס, שימו לב).
וכדברי המשורר,
יאללה ביי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Wolf Woman