The Wolf Woman Chronicles

הפוסט הבא של הפולניה מבקרת יהיה, מן הסתם, שנוי במחלוקת. רובכם תתעקשו שאני מדברת שטויות, ואני אדע שאני, שבאתי מן השדות האדומים, יודעת טוב יותר מכל פולני אחר. אני לא אומרת את זה כי אני בתפקיד הפולניה כרגע, אלא כי ההיא עשתה מחקר מעמיק ברשת, ומצאה שזה מה שיקרה.

"אבל למה היא עושה לנו את זה?"  (ההיא, ברגע של משבר)

האמת היא - חיכינו לזה המון זמן. קניתי כרטיסים לפני כמעט חודש וחצי, וגם אז בקושי היה מקום בשורות האחרונות של אולם שרובר הגדול בתיאטרון ירושלים. אחרי התייעצות עם ההיא, החלטנו שגם אם נשב רחוק - נרגיש קרוב, ושאם לא נראה את ההופעה הזו נטעם טעמו של פספוס נוסח שנות ה-70. אלברשטיין לא תפצח שוב בעתיד הקרוב בסיבוב הופעות, ומאחר ונדמה לנו כי בעתיד הרחוק היא מתכננת דווקא למות ולא לחולל לפנינו, הרי שההחלטה לרכוש את הכרטיסים נדמתה כאילו הגיעה מתחום הלוגיקה הצרופה.

"הם קצת זקנים, לא?"  (ההיא, ברגע של אבחנה)

אז קנינו. וביום האתמול נסענו ירושלימה, קיללנו נהגים בעליזות בדרך וחשנו את האוטופיה ממשמשת

ובאה.

טוב, האמת  היא שלא. האמת היא, שהפסקנו לעשן, פחות או יותר, לפני בערך שבוע, ומאז אנחנו כל כך עצבניות שלא ברור איך לא הפכנו לזוג רוצחות סדרתיות לבושות בעור שחור ומקרינות סקס אפיל מרושע. לא, אנחנו נותרנו לבושות כחננות, מקפידות לנהום רק זו על זו כדי לא לזעזע את הזולת. בקיצור, לא אוטופיה, אבל חיכינו לרגע בו קולה הצלול של חווה ישטוף מעלינו את אבק היום בתוך אולם חשוך ועוטף. לא אכפת היה לנו שלל הגריאטרים שישבו סביבנו ודרכו על ירכינו בדרכם למקום מושבם. ידענו שבעוד דקה, עוד רגע, משהו טוב יקרה. וזה כמעט קרה.

כשחווה עלתה לבמה, היא בחרה בשיר נהדר להתחיל איתו מופע גדול. "את תלכי בשדה" של לאה גולדברג קיבל משמעויות חדשות כשהיא מטעימה את המילים בקולה, מגלה לנו שהקול שלה נשאר בדיוק אותו דבר למרות הגיל. נשטפתי לכמה דקות בתחושות קיטשיות עסיסיות שלא יאה לפולניה לחוש, וידעתי שהולכת להיות הופעה מדהימה.

"קחי אותי הביתה."  (ההיא, ברגע של הפנמה)

אחר כך התחילה ההופעה האמיתית.

חווה שרה לכל אורך הדרך מאוד יפה, אמנם, אבל משום מה, בחירת שיריה היתה מוזרה. במקום לבחור שירים שהם נכס צאן ברזל של הקריירה הארוכה שלה, היא בחרה שירים שבחיים לא שמעתי אותם, שירים שמן הסתם מעריצים שטרחו לקנות את רוב האלבומים מכירים. זה הזמן להודות שאני מאוד אוהבת את מה שאני מכירה, ויש לי בערך שלושה דיסקים שלה, אחד מהם אוסף, ככה שציפיתי להכיר לפחות 90% ממה שאשמע. ההיא ואני ידענו שאנחנו באות בעצם לשמוע ערב בנוסח Greatest Hits, מאחר והמופע הוגדר כשילוב של שירים ישנים וחדשים, מה שנשמע כמו רשימה אפשרית של שירים כמו (וכמובן שאני מאוד מקצרת):

לונדון

אדבר איתך

בלדה על סוס עם כתם על המצח

סולווג

ימי בנימינה

כל יום אני מאבדת

נשים רוקדות

רקמה אנושית אחת

תפילת יום הולדת

אני הולכת אלי

מים מתוך הבאר

אני אשתגע

חד-גדיא

...

בקיצור, במקום כל אלה, קיבלנו הופעה מושקעת של יותר משעתיים עם שירים לא מוכרים בעליל, שאפילו לא ידענו איך לזמזם.

"מצ'עמם לי"  (ההיא, ברגע של עצב)

האמת היא, שעשינו טעות מפגרת. במקום לנסות לקרוא על המופע לפני שהלכנו, פשוט הנחנו בדרך משונה שמה שיושר בו יהיה הפלייליסט של חווה - אבל חווה עשתה מרד בפלייליסט, הביאה איזה שירים שהתחשק לה (אני אפילו לא יכולה לספר לכם איזה כי באמת שלא הכרתי את רובם), ובנתה מופע שאולי פחות התאים לאנשים כמו ההיא וכמוני - אנשים נואשים לניקוטין.

לידי באולם החשוך ישב זוג חביב. עם תחילת המופע הם נראו פורחים ומאושרים, אחרי חצי שעה הבחורה היתה נבולה על כתפו של בן זוגה שבהה בשעמום מהול באימה בזמרת המתעללת.

"אני לא הולכת לשירותים. תכף היא תתחיל לשיר באמת!"  (ההיא, ברגע של התאפקות)

שלא לדבר על זה שהיינו צריכות להשתין בערך עשר דקות אחרי שהמופע התחיל (חוק מרפי - אם ההופעה ארוכה מהרגיל, הצורך להשתין יעלה חמש דקות אחרי תחילתה), ולא העזנו לזוז שמא בדיוק כשנלך חווה תפצח מהר בשירים נורא שאווווווווווים ואנו נשב בבית הכסא לבדנו ונשמע את הקהל משתולל ונאכל את הלב.

מלבד שני שירים מוכרים וחביבים ששולבו במהלך ההופעה, משום מה רק בהדרן פתאום קיבלנו קצת ממה שרצינו - כארבעה שירים שהקהל הגיב להם כאילו מישהו העביר גל חשמלי בכסאות (וזה היה מפחיד, בכל זאת, גריאטרים וזה). מחיאות הכפיים, שאמנם ליוו את כל ההופעה, התחזקו בבת אחת. לא ברור למה חווה לא מבצעת הסקת מסקנות לפי הדציבלים של מחיאות הכף שהיא מקבלת.

לסיכום - נרשמה אכזבה, וחבל. כל הנתונים מצביעים על זה שיכולנו להנות לולא בחירת השירים התמוהה.

הופעה זו מקבלת חצי * בסולם הפולניה.

"חשבתי על הפרקים של התיזה שלי."  (ההיא, ברגע של אחרי)

אני גאה לחנוך בזאת קטגוריה חדשה שתקרא "הפולניה מבקרת", כדי שאוכל ללכלך על כל אירוע תרבותי שאהיה בו. ארוע תרבותי כולל, כמובן, גם אירועים משפחתיים וארוחות ערב חצי מושקעות. לידיעתכם.

לפני מספר שבועות רכשנו ההיא ואני כרטיסים להופעת הבכורה של רונה קינן (מארחת את יהודית רביץ) בפסטיבל "ימי זמר" בחולון. האמת, קצת הופתענו מהפסטיבל שהעיר הצליחה להרים ומהשמות שמילאו את לוח האירועים, והרעפנו מחמאות עד בלי די לעיירת הפיתוח שבאמת התעלתה מעל עצמה.

"האמנים אפילו לא מופיעים בהתנדבות!" אמרתי לההיא בהתפעלות, ואחרי שסיימנו להתפעל הלכנו לישון. היינו מאוד מרוצות כי אנחנו תומכות בעיירות פיתוח נחשלות, והרגשנו נעלות מבחינה מוסרית.

השבועות חלפו להם. אמש הגיע בזריזות ועימו תאריך ההופעה, ואנו קבענו כי נפגש בבית בשעה מוקדמת כדי לא לאחר להופעה. ההיא אפילו יצאה לבית אביה לבושה במיטב מחלצותיה כדי לא לבזבז זמן אחר כך (זה לא חכמה, כי כל שאר הבגדים שלה זרוקים בערימות הכביסה המנודות שאורבות במקלחת). היא הגיעה ברבע שעה איחור וריח של בחורה ששרפו אותה.

"מה קרה?" זינקתי אליה וחיפשתי סימני חריכה. האם התחילו לשרוף לסביות תמימות ברחוב?

"לא קרה כלום. עשינו מדורה," אמרה ההיא, נטשה את בגדיה בסלון וחיטאה את עצמה במשך שעה במקלחת.

כמובן שיצאנו באיחור. כדי להוסיף עניין, ההיא החליטה גם לגוון לנו את הדרך, פנתה בכל הפניות הלא נכונות והפכה עצבנית יותר מרגע לרגע. כמו כל לסבית ממוצעת שיש לה רשיון עשר שנים, ההיא פיתחה אגו גברי מוצק שאומר שהיא מכירה את כל כבישי הארץ, נוהגת יותר טוב מכל אחד אחר על הכביש (ובטוח שיותר טוב ממני)  ואם תפתחו לה את המנוע היא תאלתר לכם משהו שיסדר את הרעש המוזר מהמנוע. כשההיא אובדת בכבישים, היא נהיית עצבנית כמו אשה לפני מחזור (בדיוק כמו גברים באותה סיטואציה) וצריך להזהר ממנה. מאחר ואני הייתי זו שנהגה, הייתי צריכה להזהר גם ממנה וגם מכל המשוגעים שהקיפו אותי ונורא רצו להשתלב לתוך האוטו שלי. בקיצור, הייתי אחת מול רבים.

איכשהו הצלחנו להגיע לחולון, ואחרי עוד סדרה של טיולים ברחבי העיר (וחלחול ההבנה שאולי, אחרי הכל, לא מדובר בעיר פיתוח של ממש) הצלחנו גם למצוא חניה. איחרנו כבר בחצי שעה להופעה, מה שאומר שעשינו את מה שאני הכי שונאת: רצנו. אני שונאת לרוץ. זו אחת הסיבות שקניתי אוטו, כדי לא לרוץ יותר לעולם לאוטובוסים עם נהג שמן ורשע שעומד בתחנה וסוגר לי את הדלת על האף בדיוק כשהצלחתי להגיע אליו. אחרי ריצה קלה הגענו לקופות, שם הסתבר שההיא טעתה בשעת ההופעה ובכלל לא אחרנו. לא ידעתי אם לשבח אותה על הטעות או לקלל אותה, אז שתקתי ברוב חכמה ולא אמרתי דבר.

נכנסנו לאולם והתיישבנו במקומנו, אחרי שדרכנו על כמה אנשים שסירבו להזיז את כפות רגליהם מהדרך. ההיא בשלב הזה כבר היתה רגועה ומתמסרת, כולה ציפיה שרונה תעלה עם יהודית רביץ ותעשה סדר במוסיקה הישראלית. ואכן, אחרי כמה דקות עלה מנהל תיאטרון חולון ואמר כמה מילים במסורת ההצגות לבתי הספר התיכוניים, ואחריו עלתה רונה.

רונה לא השקיעה זמן בזוטות כמו להגיד לנו ערב טוב ואיזה קהל נפלא אנחנו. למעשה, היא לא התייחסה אלינו בכלל. כאילו האולם ריק, עלתה רונה לבמה ונתנה לנו את שני השירים הראשונים של אלבומה החדש (והמעולה ברובו), עיניים זרות. הסאונד היה מאוד בעייתי - לא נקי, הכלים הבליעו את קולה בשני השירים הללו וברוב ההופעה שאחריהם. אבל סלחנו על הכל - ראינו שרונה מתרגשת וידענו שזו הופעת הבכורה, ולא רצינו להיות קטנוניות.

עוד כמה שירים, רובם מהאלבום החדש, ויהודית רביץ עולה לתת תמיכה נפשית. הן שרות ביחד את "למחרת" של לאה גולדברג וזה נהדר, ואחר כך רביץ נותנת ב "עיר קטנה", רק כדי להזכיר לכולנו שהיא עוד חיה ובועטת. הנוכחות של רביץ מורידה את רמת המתח המורגש על הבמה ועל רונה, ככה שאפשר להרגע ולנסות להנות מהמוסיקה, אלא שהסאונד לא כל כך נותן. הן בוחרות לתת לנו עוד שיר, הפעם של רונה, "מיהו המילל ברוח", שאותו לא הכרנו ולמשמע מילותיו האומללות הרמנו גבה. כלומר, הכרנו את החומר מהאלבום החדש של רונה, ידענו שיש מקום לצפות למלנכוליה. רק לא ציפינו למילים כמו:

מיהו המילל ברוח

 והרוח בו

 מיהו שהשאיר פתוח

 את חדרי ליבו ...

ואולי אולי זה ילד

 שנולד עצוב(???)

 כי הייתה לו אם אומללת

 והלכה בלי שוב (WTF)

אך לא נתנו למעידה קלה להפסיק את הנאתנו, לכן, כשחלף השיר ורביץ ירדה מהבמה המשכנו לרצות לפרגן. קיבלנו עוד שיר או שניים, ואז יזהר אשדות הוזמן לבמה. גם הוא עלה כמרגיע הלאומי, מחמיא ובאופן כללי מתנהג כמו דוד חביב, ובאופן משעשע ראינו שזקני המוסיקה הישראלית עושים את העבודה והבחורה באמת מצליחה להשתחרר. ביצוע נהדר לשיר "הירושימה שלי" של אשדות, נהדר גם בגלל שרוב הכלים ירדו מהבמה בשלב זה והסאונד נרגע קצת. הם נותנים עוד שיר ביחד ואשדות יורד מהבימה.

עוד כמה שירים ואז רונה מכריזה שזה נגמר ביננו. היא שרה לנו את "המעיין הזוהר" לסיום, שיר שאני פחות אוהבת. הלהקה יורדת מהבמה, הקהל יודע שהם סתם משחקים את הקשים להשגה וכולנו עוברים את הרגע המביך והמוכר של מחיאת כפיים באולם חשוך כדי שהם יחזרו. הם שבים, רונה מזמינה שוב את יהודית. אני לא זוכרת את השיר הראשון שהן שרות, אבל השיר השני הוא "פרי גנך" של אביבה אבידן. אני לא יודעת אם עוד אנשים שמו לב לזה, אבל רביץ עוברת משהו לא ברור בתחום השירה המזרחית בשנים האחרונות. מלבד ביצוע מבריק לשיר "האיש ההוא" של אהובה עוזרי, היא נותנת במזרחי ללא רחמים, בדרך כלל ב B Sides של האלבומים שלה. נראה כי היא החליטה להכריז מלחמת חורמה בכל אותם זמרים מזרחיים שמחרבים שירים שפעם אהבנו, ואחרי החידוש ידענו לשנוא בעליזות.

בכל מקרה, הביצוע לשיר "פרי גנך" הוא בסטייל יום השואה - שתי בנות עומדות לבד על במה, אחת עם גיטרה, שרות בשקט, בלי להתלהב או להתלהם, שיר שקט ודרמתי בפנים קודרות. ציפיתי שהשיר הבא יהיה "אש בעיירה", אבל רביץ ירדה בשלב זה. עוד כמה שירים, בינהם ביצוע מרהיב לשיר "בוקר חדש" - סוף סוף שיר שלא ממש אהבתי באלבום החדש ושהגשה חיה הופכת אותו למשהו אחר לגמרי.

לסיום, וכדי לתת לנו תחושה משונה, החליטה רונה לתת לנו שיר של להקה עתיקה בה היתה חברה לפני עשר שנים עם אדם שפלן, שהיה גם חלק מהרכב הלהקה בכמה שירים. השיר היה ארוך ובאנגלית. אני בדרך כלל לגמרי בעד אנגלית, אבל מאחר והסאונד היה נורא גם ככה, לא הצלחנו להבין מילה. עברו כמה דקות טובות עד שרונה ושפלן גאלו אותנו מיסורנו ויכולנו לברוח החוצה.

אז מה אפשר לומר לסיכום?

לרונה יש אלבום חדש, מקסים. אם לא שמעתם, הפסדתם יוצרת שבאופן מוזר לא הולכת לאוראקל קרן פלס כדי לקבל השראה. מילים חדות, מדוייקות מאוד, לחנים מעניינים. מבחינתי, זה בהחלט אחד האלבומים הטובים ביותר של יוצרת ישראלית בעשר השנים האחרונות.

ההופעה, מצד שני, תדרוש עוד הרבה עבודה מרונה. עבודה על עצמה כדי לעבור הופעה מול קהל. לתפוס קצת בטחון ולהרגע, לדבר רגע בלי לברוח למיתרים. קהל הוא יצור תובעני - הוא תובע לעצמו גם את המוצר, קרי השירים, אבל גם קצת זמן איכות עם האמן שמגיש לו אותם. רונה נראית כאחת שזמן איכות יכול להשפריץ מאוזניה, היא רק צריכה לתת לזה הזדמנות לצאת.

רונה מותק, יאללה תזרמי, אנחנו לא נושכים.

אוה, ואם כבר, תפטרו את הסאונדמן. נראה לי שהוא חרש.

וביום שלישי אנחנו בהופעה של חווה אלברשטיין! איזה רטרו מטורף!