כשאלוהים סוגר דלת, הוא פותח חלון.. כדי שנקפוץ ממנו

הרגשתי שאני נחנקת. אין לאן לברוח. אין למי לצעוק. כבר אין אפילו טעם לדמעות.

כ"כ שונאת את כל מה שקרה לי. ואין אפילו דרך למחוק הכל. הכל נשאר במודע.

הכל מזכיר את זה. זה הרס אותי. מבפנים ומבחוץ.

אין מילים לתאר את ההרגשה. את השנאה. את האכזבה המתמדת. הידיים עכשיו רועדות. הדמעות זולגות. הזכרונות עולים. כמה שאני לא אדחיק הכל, זה תמיד יצוף..... כמו חרא.

איך אפשר לסמוך על אנשים אחרי שהבנאדם הכי הכי הכי קרוב אלייך פוגע בך בצורה הזאת בדיוק כשהכי היית צריך אותו?

איך אפשר לסמוך על האנשים הכי קרובים אלייך כשאתה יודע שאחד מהם בגד באמון שלך. הרס אותך. נטל ממך את הדבר שהכי היה לך חשוב.

כ"כ הרבה שנים עברו, ועדיין בלילה, כשאני מתחילה להזכר בהכל, אני מתפללת שכשאני אקום מחר בבוקר אני אגלה שהכל היה רק חלום רע וארוך.

 הכל נגמר.

הכל בסדר.

אני בסדר.

אבל לא.

 אני יודעת שזה לא חלום. יותר נכון סיוט. זה הכל אמיתי. וזה לא בדיוק הסיוט שאני בניתי לעצמי, זה הסיוט שגררו אותי אליו בכוח.

כשאני מבינה שהכל אמיתי הדבר היחיד שאני מתפללת אליו, זה שאני פשוט לא אקום בבוקר........