בעיני הנמר

אחרי שנפרדתי ממך, והורדתי אותך בבית, החלטתי ללכת להתפנק בגלידה. נסעתי לתל אביב לאכול גלידה איכותית, החלטתי להקציב לעצמי כדור וחצי, ולאכול לאט לאט בחום המיוזע של תל אביב בצהרי יום שישי.

ליד החנות גלידה יש חנות ספרים משומשים של גיסי לשעבר. כלומר אישה שלי לשעבר, אחות שלה, בעל שלה. 

לא דיברנו מאז הגירושין. לא שזה מפתיע.

מצאתי אותו יושב לבד, עם כוס קפה שחור, בחנות. הוא מאוד שמח לראות אותי ודיברנו כמה דקות על הפרידה ואיך זה יכול להיות, ואף אחד לא מבין, וכו' וכו'.

ואז הוא שאול אותי אם אני מ- במקור. ואני אומר לו שברור, כי הוא באמת יודע ולא ממש צריך לשאול.

אז הוא שואל אותי אם אני מכיר את ע.ק. ואני רואה שהוא ממש מתרגש שהוא שואל אותי. כאילו שיש סיכוי שאני אכיר מישהו בעיר של יותר ממאה אלף תושבים.

אני מכיר אותו ממש טוב, אני אומר לו. תבין, אנחנו גדלנו ברחוב ארלוזורוב 28. המשפחה שלי היתה בקומה שניה, והם גרו בקומה ראשונה. ובכלל ע. למד איתי באותה כתה מהיום שקפצתי כתה ועד סוף התיכון. כך שאני מכיר את המשפחה ממש ממש טוב.

אני רואה שהוא כמעט מתעלף. הוא שואל אותי אם אני מכיר את אחיו. 

אני אומר לו שלע. היה אח גדול, הזוי לגמרי. גדול מאיתנו בכמה שנים, אבל כבר בתיכון הוא היה אבוד לחלוטין. 

אתה זוכר איך קוראים לו ? הוא שואל, רועד כולו.

אני לא מצליח להיזכר, אני זוכר את השם של האמא, והאבא, אבל לא זוכר איך קראו לאח. רגע אני אומר לו, אני אשאל את אמא שלי. אני מתקשר לאמא שלי, שלא מבינה מה אני רוצה ממנה. היא כמובן זוכרת אותם היטב (בכל זאת יותר מ 10 שנים הם היו שכנים), אבל היא לא זוכרת איך קראו לאח.

בסוף הוא אומר לי את שמו.

הוא מת, הוא זורק לי.

מי מת ? אנ י שואל, ע.?

לא האח.

בסדר, אבל מאיפה אתה מכיר אותו? למה אתה כל כך מתרגש?

הוא האדם הכי מדהים שפגשתי בחיים שלי. הוא מספר. הוא היה מגיע לפה כל כמה שבועות, ויושב לדבר איתי. אדם מרתק, בעל ידע עצום. הוא היה פסיכולוג קליני. (ד. פסיכולוג קליני? אני חושב לעצמי... העולם השתגע). הוא טייל בעולם. היו לו שני ילדים בניו זילנד, אחד היה רופא והשני וטרינר. (ד. התחתן? הוליד ילדים? וואלה יש ניסים, אבל אני שותק).

אקס גיסי כמעט מתפרק למולי מרוב התרגשות. רואים שהסיפור ממש כבד עליו.

כל אדם שפגש אותו פה היה מוקסם ממנו. היה לו ידע על כל דבר. הוא היה חכם בצורה בלתי רגילה, וכל ביקור שלו היה חגיגה. הייתי מאוהב באיש הזה. חיכיתי כל יום שהוא יבקר. וככה זה נמשך כמה שנים. לדוגמא, ממש ראו שהוא מכיר את ניו זילנד. פעם חבר שלי רצה לנסוע לניו זילנד, והוא סיפר לו כמה שעות על הארץ, ראו שהוא מכיר שם כל פינה.

ואז הוא חטף סרטן בלבלב. בהתחלה הוא עוד דיבר על לנסוע לילדים, כי הם עוסקים ברפואה, אבל בסוף הוא החליט שממילא אי אפשר לעשות כלום, וויתר על הטיפולים.

הצלחתי להוציא ממנו את הטלפון בבית, ובינתיים הוא המשיך לבקר, רק שראו אותו הולך ונעלם, עד שלקראת הסוף בקושי הוא היה יוצא מהמונית שהביאה אותו.

אחרי שכמה שבועות הוא לא הגיע, צלצלתי אליו הביתה, ודיברתי עם אמא שלו. בלה עוד חיה ? אני שואל בתדהמה? כן, הוא אומר, היא רק בת 77.. ואני תופס שאם הבן שלה היה בסביבות 55 אין סיבה שהיא לא תיהיה באמצע שנות השבעים. פתאום אני תופס שהאשה המטורללת הזקנה מהקומה למטה היתה בשנות השלושים שלה כשאני הייתי בכתה של הבן שלה...

ואז היא אמרה לי שהוא כבר במצב לא טוב, והוא בהוספיס, וביקש שלא יבקרו אותו. אבל אני החלטתי לבקר אותו, ונסעתי לבקר אותו. הוא היה צל של אדם, כמו שלד הוא שכב מחוסר הכרה, ולא זיהה אותי. ישבתי לבדו חצי שעה ונפרדתי ממנו.

אחר כך אח שלו (ע.) צלצל להודות לי.

והוא היה באמת פסיכולוג קליני - אני שואל אותו.

לא. הוא אומר לי ודמעות בעיניו. וגם לא היו לו ילדים. הוא היה ערירי, הוא לא עבד. והוא היה האיש הכי חכם ומרתק שנכנס לחנות הזאת אי פעם...