פרק 22 -
אני לא מאמינה , אני לא מאמינה , אני לא מאמינה !
כל היום שכבתי במיטה בבית חולים ובכיתי , הייתי בדיכאון , לא דיברתי עם אף אחד עד שהשתחררתי שזה היה יומיים אחרי שהיא סיפרה לי.
הגעתי הביתה והחלטתי שאני חייבת לעשות משהו עם עצמי.
" אמא אני יוצאת אני יחזור עוד שעה בערך שעה וחצי .." אמרתי לאמא.
" איך תסתדרי אבל לבד? " היא שאלה והבנתי שהיא מתכוונת לגבס.
" אני הסתדרתי לבד יומיים עם הקביים אני יסתדר גם עכשיו .." אמרתי בעצבים.
" טוב ..תתקשרי אם את צריכה משהו .."
" בסדר .." אמרתי ויצאתי מהבית.
הלכתי ברחוב והרגשתי כמו איזה נכה בודדה שלאף אחד לא אכפת ממנה, למרות שזה לא היה נכון , הרגשתי עם עצמי כל כך רע , הרגל בגבס , על המצח שלי פלסטר ענק כזה שהסתיר את החתך הענקי שהיה לי שם, לקחת לי יותר זמן מהרגיל ללכת לשם.
" אוי אני מצטער .." הוא אמר אחרי שנתקע בי.
הסתכלתי עליו, הוא היה יפה, לא כמו בן , אבל יפה.
" זה בסדר .." אמרתי.
" את בסדר? " שאל.
" כן ..אני חושבת .." אמרתי וחייכתי, הסתכלתי לו בעיניים היה בהן משהו מרגיע.
" את בטוח בסדר? "
" חח כן ..אל תדאג "
" אפשר לשאול אותך איך זה קרה לך? "
" תאונת דרכים .." אמרתי בלי לפרט.
" אווץ' .."
" כן ..כואב "
" אני באמת מצטער ..אם את צריכה משהו אז תתקשרי .." הוא אמר לקח את הפלאפון שלי מהכיס במיומנות ורשם את המספר שלו.
" עדן ..נעים מאוד " הייתי די בשוק אבל הגבתי מהר.
" מיכל .."
" מיכל .." הוא חזר על השם שלי וחייך.
" אל תהססי להתקשר .." הוא אמר.
לא היה לי מה להגיד, רק חייכתי והמשכתי בדרכי.
" להתראות .." הוא אמר לי.
" ביי .." אמרתי.
כמעט שהרגשתי שאני מתעלפת ואז ראיתי את הביניין הכל כך מוכר מולי, נכנסתי אליו, נכנסתי למעלית ולחצתי על הכפתור שלחצתי עליו כל כך הרבה פעמים בזמן האחרון.
יצאתי מהמעלית והתקדמתי לאט אל עבר הדלת הכל כך מוכרת, דפקתי חלש, חיכיתי כמה זמן ואמא שלו פתחה לי את הדלת, היא חיבקה אותי חיבוק עדין, נעים, מרחם.
" אני הולכת לחדר שלו .."
" בסדר .."
הלכתי לשם לאט , מפחדת , כל כך מפחדת.
פתחתי את הדלת, לא היה אף אחד , הייתה תמונה שלו על השידה, והמיטה הייתה מסודרת, כאילו לא שכבו שם הרבה זמן.
ראיתי על השידה בקצה של החדר את הקופסא שקניתי לו, על הכסא ליד השידה היו בגדים שלו, לקחתי את החולצה שלו מהערמה והרחתי את הריח המוכר שלו, הממכר, כל כך התגעגעתי אליו , למגע שלו , לליטופים שלו , לחיבוקים שלו , לקול שלו, לצחוק שלו, הצחוק המתגלגל הזה שלו , התגעגעתי לעיניים היפות שלו , לידיים החזקות שלו , לפה הנעים שלו , לדיבור העמוק שלו.
זכרתי כל קמט וקמט , כל קפל וקפל בפנים שלו , התגעגעתי , התגעגעתי לכל נשימה , לכל נשיקה , לכל חיבוק , לכל כולו.
התיישבתי על המיטה שלו , מפחדת להרוס את הסידור , מפחדת לפגוע , מפחדת לשבור, מפחדת להרוס משהו ששיך לו , רק שלו, איך אפשר לחשוב בכלל על שהוא כבר לא שלי?
" מיכל? " שמעתי קול מוכר.
הסתובבתי וראיתי , ראיתי אותו, את היפה שלי , שעזב אותי ברגע של חולשה.
" היי .." אמרתי בשקט והשפלתי מבט.
" מה ..מה שלומך? " הוא שאל.
" כמו שאתה רואה .." אמרתי לו.
" תשמעי .."
" זה בסדר ..תחסוך את זה ממני ..אני יודעת "
" מי .. מי סיפר לך? "
" ספיר .."
" אני מצטער .." הוא אמר והסתכל אל הרצפה, כאילו יש שם משהו יותר מעניין ממני.
" זה ..נפל לך .." הוא אמר והרים מהרצפה את השרשרת שהוא הביא לי לחודש שלנו, השרשרת שלא ירדה ממני במשך כל השבועיים האלה.
" תודה .." אמרתי.
" אז ..את בסדר? " הוא שאל.
" אממ אתה יודע ..כמו שמרגישים שחבר שלך שאת מאוהבת בו לגמרי עוזב אותך כשאת הכי צריכה אותו, ככה מרגישים , בעצם , אתה לא יודע איך זה ..אתה זה שתמיד עוזב אנשים " אמרתי ברשעות.
" מיכל .."
" די ..תעזוב, אני לא מבינה בכלל למה באתי לפה .." קמתי ולא הצלחתי להתרומם.
" תיזהרי .." הוא תפס אותי לפני שנפלתי , הוא החזיק אותי, עם הידיים החזקות שלו , הנעימות שלו , שאני כל כך אוהבת.
הרמתי את הראש שלי והוא היה כל כך קרוב אלי.
" איך יכולת? " שאלתי בלחש.
" אני ..אני לא יודע .."
" איך יכולת ..איך? איך יכולת לעשות לי את זה? " הרמתי את קולי והתחלתי לבכות.
" אחרי כל מה שעברתי , תראה אותי ! תסתכל ! זה הכל באשמתך , אתה הרסת אותי ! " צעקתי עליו והתרחקתי ממנו, לקחתי את הקביים שנשענו על הכסא ועמדתי לצאת.
הוא שתק, לא אמר כלום , אפילו לא ניסה להגן על עצמו.
" אין לך מה להגיד לי? "
" לא .." הוא אמר בשקט.
" אתה ..אתה פשוט .." לא מצאתי את המילה הנכונה, המתאימה בישבילו, מצד אחד הוא כל כך מקסים , מצד שני , אני כבר לא מכירה אותו.
" אתה פשוט חלאה .." אמרתי בלחש.
" אני ..אני מפריעה? " הסתכלתי על הדלת וראיתי את עמית עומדת שם.
" לא ..אני בדיוק הולכת .." אמרתי.
" איך את? " היא שאלה וחיבקה אותי.
" בסדר ..תהנו " אמרתי ויצאתי מהחדר שלו , מהבית שלו , מהבניין שלו, יצאתי מהחיים שלו.
התקדמתי אל עבר הבית שלי, החלטתי לעבור ליד הגן שמקודם ראיתי בו את עדן.
עברתי שם והוא שיחק במגרש שליד שם כדורגל, התיישבתי על אחד הספסלים מול המגרש והסתכלתי, הוא ראה אותי, אמר משהו לחבר שלו ובא לשבת לידי.
" אז מה ..מה ילדה יפה כמוך עושה פה? " הוא אמר לי בחיוך.
" חח ..מנסה לחיות בשקט "
" ומה מפריע לך? "
" לא יודעת .." אמרתי בכנות, הרי אני זאת שתמיד מסבכת לעצמי את החיים.
" שפכי .."
" בא לך? "
" בטח .."
סיפרתי לו הכל, והוא לא הפריע לי, ממש שכפתי בפניו את הלב שלי, אני לא עושה את זה בפני כל אחד אבל עליו סמכתי, הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליו, שהוא יבין אותי, או לפחות ינסה.
" תשמעי .." הוא אמר.
" את לא יכולה לשפוט אותו ..את לא היית פה שבועיים , לא ידעת מה עובר עליו ואת גם לא יכולה לדעת עכשיו לא משנה כמה יספרו לך ..כנראה עמית הזאת הייתה לצידו וזה מה שהוא היה צריך באותו רגע ..זה מה שנראה לו לנכון לעשות .."
" אבל טכנית אנחנו עדין ביחד .."
" את צודקת ..פה הוא לא יצא בסדר ..אבל זה את כבר צריכה לדבר איתו .."
" אתה צודק ..וואי עדן ..תודה ..באמת " אמרתי וחיבקתי אותו.
" מה שאת צריכה ..את נראת לי ילדה מיוחדת , חבל שתבזבזי את החיים שלך על בכי ועל דיכאונות , תהני הם קצרים .."
" אני ילך הביתה .." אמרתי.
" ללוות אותך? "
" לא זה בסדר ..אני גרה פה ממול .." אמרתי והצבעתי על הבית שלי.
" אה אוקי ..אז נדבר? " הוא אמר.
" נדבר ..ביי מאמי " אמרתי ונתתי לו נשיקה וחיבוק.
" היי אמא .." אמרתי לה.
" אוהו ..מה זה החיוך הזה? "
" סתם ..עלה לי המצב רוח .."
" יש לך הפתעה בחדר שלך .."
" איזו? "
" לכי תראי .."
פתחתי את הדלת של החדר וראיתי ..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ori [=