אם תשאל את אליס

למרות תנועות הידיים המוגזמות שלה והטונים העולים והיורדים בהתאם לחשיבות הדברים של אמא שלי בעיני עצמה דעתי הוסחה כמעט לחלוטין מהדרך הקלישאתית שהיא הציגה את המאבק שלה עם עצמה ועם הדכאון שלה דרך ציור וחיבוק הפאקים הפנימיים שלה על ידי המוזיקה שהתנגנה באופן מפתיע וכל כך לא מתאים למסעדה הסינית המעופשת בה שיחקנו באם ובת בקוואליטי טיים הכי מזויף ומאולץ שנראה מאז היחסים האפלטוניים של באטמן ורובין.

ולעזאזל, כמה אפשר להקשיב לאישה הזאת מברברת על החיים הקודמים שלה שלטענתה נגמרו ביום שזרקה את קופסת הסיגריות והחלה להתעמל?

אז זהו סוף העולם, כמה נהדר. פואטי ממש.

היא לקחה לי חתיכת טופו עם המזלג שאיתו צדה חתיכות ברווז בצלחת שלה. הדפתי את הצלחת באינסטינקט ועטיתי על פניי הבעת גועל שהחצינה את הסלידה שלי. יותר נגעלתי מהד.נ.א שלה מאשר מחתיכות הבשר שהיו לה על הסכו"ם.

why does my heart go on beating?

למה באמת?

אני הרי לא מרגישה דבר. ולא זוכרת כלום. לא מאתמול ולא מלפני שנה ולא מהילדות הכה קשה שלי. נוט.

וסקיטר שרה ושרה והמלצר הזר בעל המבטא המקסים כבר פינה את השולחן והניח לנו אספרסו כפול כל אחת ובצד עוגית מזל וטופי בטעם ליצ'י.

ואני שונאת את העובדה שאנחנו שותות את הקפה באותה צורה. קיוויתי שהיא עדיין שותה את האספרסו שלה ארוך והכפול שלי היה מעין הפגנת עליונות וכוח פרוידיאני אך נפלתי בפח כשהכרחתי את עצמי לא לשמוע את מה שיש לה להגיד. על כלום. והיא מברברת ומברברת ואני כבר מזמן אכלתי את העוגיה מבלי משים ובידיי התעסקתי ללא הרף בפתק שניבא לי ש"נראה כי אתה בדרך הנכונה. המשך כך".

אז נגמר והיא שילמה והלכתי להתבונן לרגע במראה לראות אם העיניים עדיין אדומות ויבשות והן היו ושטפתי את הידיים בסבון קוקוס והרחתי אותן והיה להן ריח של תקליטים ישנים ובישולים של אוכל אינדונזי-הולנדי עשיר בחמאה.

ונפרדנו לדרכינו והתיישבתי בירמיהו פינת דיזינגוף וחשבתי כמה שאני שונאת לאהוב את העיר הזאת.