הנה אני, בעננים, כמעט ונוגעת בכוכבים.
הנה אני, עוד נעל תקועה בבוץ, ברד יורד עליי.
קר, כל כך קר שם למעלה בהרים. הם ירוקים יותר מתמיד,
כי השנה ירד הרבה גשם. יורד גם עכשיו. אנחנו לא מרגישים
את הרגליים. הולכים בעקבות גופה. הפסקתי לספור את כמות
הפעמים שהנעליים כמעט נפלו לי בגלל הבוץ שנדבק וסירב להרפות.
"מהר יותר! מהר יותר!"
דחקו בנו. אמרו לנו להמשיך. "אני לא יכולה יותר מזה"
"אני גם לא יכולה יותר!"
"אין מה לעשות."
עוד משימה. אחת מיני רבות. אדם או רוח?
בסוף הכל היה לשווא, רק יותר ויותר נכנסנו לתוך הכלום
היפהפה הזה, הכלום ששייך עכשיו רק לך.
ניסינו למצוא אבל לא הצלחנו, כי לא רצית, כי לא היה לך צורך בכל זה יותר.
וחבל לי. אבל הברד יורד כל כך חזק שהוא נכנס לי מתחת לעור, והרעד הוא בלתי נמנע. תמידי.
הסתכלנו לך בעיניים ולא היה שם כלום - כל כך הרבה.
והכאב הוא דבר שלא אומרים בקול. שותקים אותו. לפני השינה
בולעים אותו כל פעם מחדש. והלב נוקשה. לא מקבל.
זה רק השקט ואתה - באמצע החדר. מסתכל על עצמך.
אמרת לי - "זאת היצירה הסופית שלי. הדבר שאני הכי רוצה
להשיג בעולם. ואף אחד לא יבין, את תראי... אף אחד לא יבין."
~
בלונים שחורים זה כל מה שראיתי באותו יום, סביב הקבר שלך.
זוהרים חלקית, כל כך גדולים שהם על סף התפוצצות. לא היה שם פרחים.
רק ורדים קטנים קטנים, מונחים בפינות. והצער עמד בתוך העצים,
מסתכל, מחייך אל חברו הטוב היגון - והוא עף עם הרוח, מעיף
את הבלונים השחורים לשמיים ולוחש שהשקט עוד מעט יגיע.
ומטבעו, הוא באמת כאן.
*חלק מהסיפור מגולל חוויה שלי.
אני לא אגדיל ואומר איזה חלקים שיניתי קצת ואיזה לא,
כי התחושה היא אותה התחושה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
