יש סביבי רוח. היא מתחזקת. אני ממשיכה לעמוד באמצע, אנשים סביבי מתחילים להתכסות במעילים.
והנה אני, עם גופיה. והרוח קרה. לפתע היא מתחילה לעשות מערבולות קטנות, להרים דברים שהיא
יכולה ולהעיף אותם באוויר.
לא עובר זמן רב וההוריקן מתחיל.
איך לא ראיתי את זה קורה?
"יופי ששמת לב".
לא מלא יותר מדי רגישות, אהובי. כהרגלך.
אבל פוגע בול במטרה, גורם להביט מטה
ולראות כתם אדום מתחיל להתפשט באזור החזה שלי.
ובשלב הזה מכוניות ובניינים נשברים, בני אדם עפים באוויר,
עצים נעקרים מהאדמה.
ואני, מדממת, באמצע. אולי זה רק הקור,
אני אנסה להוריד את האשמה ואולי זה יעבוד,
כמו ללחוץ על כפתור הכיבוי.
זה לא הולך.
אני רוצה לצרוח וכל מה שיוצא זה יבבה,
אחת של ילדים קטנים שאמא שלהם השאירה אותם
לבד בסופר כדי להפחיד אותם והם לא מוצאים אותה.
האורות כבים.
יש חושך, הכל נופל, חוזר למקום אבל בבלאגן.
יש שקט, שקט עמוק וחודר דרך העצמות, עד שמתחיל לכאוב לי.
לשרוף. לבעור בתוכי.
נדמה לי שמתוך ההזייה הגדולה שלי אני יכולה לראות אותך,
עומדת, מחייכת. מנופפת לי לשלום,רק שאז היד שלו מופיעה ותופסת אותך,
וכפי שהופעת את נעלמת.
נעלמת.
ואני מרגישה שגם אני.
הכל חוזר למקום.
אנשים מתעוררים מהחלום שלהם, וממשיכים את היום.
כולם חלולים. אחד אחד. מבט ריק יותר מהשני.
ואולי זאת רק אני?
עוד מסכה בקהל?
ועכשיו את בדיוק כמו כל השאר.
אנחנו לא נלחמות נגד העולם יותר.
העולם קבר אותנו,
והמסכה שלך ברורה לי יותר מתמיד עכשיו.
אנחנו לא שונות מאף אחד אחר,
למה הרשתי לעצמי להאמין?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
