יש לי הרבה מקומות שאני רוצה להיות בהם.
יש לי הרבה כיוונים לפנות אליהם.
יש לי הרבה חלומות לחלום ולזרוק לפח.
אני רוצה לומר הרבה, ולוחשת קצת.
אני רוצה לצרוח - אבל שותקת.
אני אומרת שנמאס לי, נמאס לי, נמאס לי,
אבל בולעת את הרוק כשמגיע רגע האמת.
אומרים לי - את צבועה, מזויפת.
אבל זה שווה את הפסיכולוגיה שתבוא נגדי, אם אני אגיד
אפילו מילה אחת יתעללו בי עד שאני אדמם כל כך חזק ולא אוכל להפסיק.
יגרמו לי לכאוב, בדיוק כמו אז, זה היה ביוני של שנה שעברה.
לא כאבתי ככה הרבה זמן בגלל אנשים.
לא ידעתי שמישהו יכול לשנוא אותך ממבט אחד - אולי כי אני לא כזו.
אבל אני מאמינה, אני מאמינה בכל הלב שלי בטוב שיש בבני אדם,
לפעמים עד כדי עיוורון.
התקוות שלי מתפוגגות, נלקחות ממני.
אין לי שום דבר טוב לומר. לא קיבלתי כלום בחזרה.
רק נשברתי בשביל לחוש את הריקנות שבי עוד יותר מתמיד.
אני רוצה להיות לבד, לבד, לבד... כ"כ לבד שישכחו ממני.
אני רוצה שזה יהיה קל. אני גם ככה נמחקת, שוכחת מי אני.
היצירה שלי הלכה ביחד עם הכל. נהייתי גרועה, טיפשה, משעממת.
אחת מיני רבים.
מפסידה את המשחק בשביל סיבות שלא שוות,
אבל זה העולם האמיתי, וככה זה.
החזקים שורדים.
אני לא חזקה, אני לא חכמה, אני לא מעניינת,
אני אחת מיני רבים.
וכשאני לבד אני שוקעת עוד יותר.
~
באמת שזה אחד הפוסטים הכי מדכאים שכתבתי מעולם.
הרבה זמן לא בכיתי.
אלוהים, אני עצורה כל כך. כל כך עצורה שלא
מחקתי שום משפט ושיניתי אף מילה שכתבתי כרגע.
כן. כי אני רוצה שזה ישאר. אני רוצה שזה יהיה חקוק -
בשביל עצמי. בשביל שאני אצליח להרים את הכל ולהמשיך ללכת.
אני רוצה להמשיך ללכת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
