לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חלום ליל קיץ



כינוי: 

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2009    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2009

עבודה


אם כבר העבודה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, לפחות, אני גם לא מנסה להפריד אותה מהחיים שלי.

 

כל החופש שלי שבור מקורטע וצולע, וזאת לא התלוננות, זאת הפואנטה, שאני לא מתלוננת.

אני מקריבה את חופשת הקיץ שלי ומעצימה את עצמי במקום אחר, אולי אפילו מקום חשוב יותר.

אבל כן, ביקרתי מס' לא מבוטל של פעמים בים, והלכתי לראות סרט [נסו לנחש איזה] וגם הייתה בפרטיית הסקס ההיא בבת ים, ועדין בסופי השבוע אפשר למצוא אותי רובצת מול שידורים חוזרים של דני הוליווד עם שקית עצומה של צ'יפס, או מקפיאה לעצמי ת'תחת מתחת למזגן, במיטה, עם ספר טוב.

אז אולי בעצם החופש שלי לא מוקרב? אולי הכל בפרופורציה? אולי בגלל זה השעה וחצי הזאת של ספר ביום שבת יקרה לי כל כך, כי היא כבר לא מובנת מעליו, כי היא כבר שעה וחצי יקרה של חופש, רוגע, שאננות אפילו.

מה שבעצם אני מנסה לומר, בעילגות בוטה ובלתי ברורה זו, הוא שאני מאודמאודמאוד אוהבת את העבודה, למרות שבהתחלה, היא לא הסתמנה עבורי כמו משהו מזהיר.

 

חוץ מזה שמדובר בכסף איכותי למדי, במסגרת עבודה לא קשה מידי [בהשוואה למקום עבודה הקודם שלי] וכמובן גולת הכותרת - קרוב בצורה בלתי נתפסת לבית!

אני מדברת על ההעצמה הנפשית, אולי, שאני חווה.

האנשים שאני מכירה, לומדת להכיר. תחום, מגזר, שונה ואחר כל כך של אנשים. מגזר שבשבילי תמיד היווה סוג של סמטה אפלה- היום הם החברים הכי טובים שלי, שאני נשארת איתם שעות לאחר סיום המשמרת, על כוס תפוזים באמת דוחה וצ'יפס מפוצץ במלח.

אולי אנשים הם לא מה שאני חושבת שהם. אולי דעות קדומות זה פשוט דבר שהוא באמת פסול וחסר משמעות, ואין שום הצדקה לתת לדבר כזה להשפיע עלי, עלינו. זאת אומרת, לא אולי, הנה, הדבר בא לידי ביטוי, הוכח מעשית, מוכח מעשית, כל יום.

המנהל משמרת שלי, הוא בן אדם מקסים בכל כך הרבה רמות וצורות. וזה דבר, שאפילו אני יודעת, שצריך לתת לו את הכבוד הראוי שלו. [אפ"ע שאני לא הרבה זמן בביצה התעסוקתית]

הבחורים שמכינים לאפות, הבחורים שעובדים בפס, הבחורים שממנגלים, הם כולם ללא יוצא מן הכלל אנשים משכמם ומעלה.

זאת מסעדה דתית, גלאט כשר בהשגחת הרב מחפוד, מכאן בעצם נובעת כל ההפתעה שלי, מכל האהבה שאני מרעיפה על אנשים שמבחינתי תמיד נראו כמוגבלים ומסוגרים בדעתם.

כמו שכבר ציינתי, שעות של דיבורים, על סרטים, וסדרות טלוויזיה, ומקומות בילוי וצחוקים ומה לא, עם בחור שפאקין לומד בישיבה!

ולפעמים הדיבורים נסחפים למקומות של דת, שבחלק נכבד מן הפעמים, מביאים אותי להשתאות מוחלטת "oooook... its realy making sense"

אבל עדין, בשמונים אחוז מהמקרים, אני מגלגלת עיינים נמרצות ובהתמדה, הוא צוחק עלי בקול גדול, ואני כנקמה מקצרת לעצמי  קצת את החצאית [חצאית שהיא מתחת לברך כמובן, כדי לכבד את יושבי המקום] ומוציא לו לשון בשובבות.

 

אז מה אם אני קמה ב12 והולכת לישון ב3/2 im having THE time of my life כל השאר זה קטנות.

והעיינים שלי מתלחלחות מהמחשבה, שהחופש מתקצר, והטיים אוף מיי לייף בקרוב יגיע לקיצו.

 

נכתב על ידי , 20/7/2009 15:11  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





12,053
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לCould Be Anything אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Could Be Anything ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)