ואוו.

הפעם האחרונה שכתבתי בבלוג הזה הייתה ב 28/08/09.

מאז עבר המון זמן והמון מים עברו בנהר.

אני לא זוכרת הרבה מאותה התקופה, אבל לפי הפוסטים, זאת הייתה תקופה מאוד יפה.

הייתי בוגרת, כך גם הכתיבה שלי. 

מאושרת, שלמה, בריאה מכל הבחינות.

זה היה אחרי התקופה הקשה שחוויתי, לפני ההתבגרות הממשית, בזמן מעבר בין ילדות לבגרות.

היום, חודשיים לגיל 18 אני לא יכולה שלא לנשוך שפתיים ולמרר בעצב על השמחה שהייתה בי.

שלא תבינו לא נכון, אני משתדלת מאוד להיות מאושרת גם היום.

רק שהיום, אני גדולה יותר, בוגרת יותר או שאולי קטנה יותר?

חוויתי דברים נוספים, למדתי כלכך הרבה על עצמי. דברים שאולי לא הייתי רוצה לדעת.

סגנון המוזיקה שאני שומעת השתנה מאוד. היום הוא יותר בוגר, יותר אריק איינשטיין, שלום חנוך, שלמה ארצי, וישראלית בעיקר.

אני מדריכה בוגרת כעת, במד"צים ומדריכה קבוצה של בני נוער בכיתה ט', שבקרוב יהפכו למדריכים צעירים בעצמם.

הספקתי להיפרד מחברים קרובים, להכיר חדשים, לחזור לחבריי הישנים והטובים.

התאהבתי עד עומקי נשמתי, עדיין מאוהבת בבן זוגי קרוב לשנתיים.

לא ידעתי שאוכל לאהוב כלכך, לא ידעתי שאוכל אי פעם להיות כלכך מאושרת.

היום אני יודעת למה מעשיי עלולים לגרום, אני מבינה את ההשלכות ובכל זאת בוחרת לטעות.

אם הייתי יכולה לדבר אל זאת שכתבה את הבלוג לפניי, אני הצעירה יותר,

הייתי אומרת לי להישאר ילדה לנצח. לא לתת לאף דבר להעציב אותי,

לא לתת לאף אדם לשבור את רוחי.

הייתי אומרת לי לחשוב טוב טוב ולספור עד 10 לפני הכל. 

עוד הייתי אומרת, שזה בסדר לטעות, ושעם הזמן הכל אכן עובר, ושאל לי להרגיש כלכך רע עם עצמי עם הטעויות שאעשה.

שנתיים הן לא הרבה זמן, אבל הן מספיק בכדי להשתנות מהקצה אל הקצה.

אני לא מצטערת על דבר שקרה בשנתיים האלה. (טוב, אולי קצת.)

קרו לי דברים טובים, קרו לי דברים רעים.

לפעמים אני קצת רוצה לחזור לאותה התקופה בזמנה כתבתי בבלוג הזה...

ולפעמים אני רק רוצה להגיע אל עצמי המבוגרת. 

הזמן הזה לא יישאר לנצח, על כן עליי ליהנות ממה שנשאר. 

מתגייסת בדצמבר 2011, אהיה מורה חיילת. 

אני לא יודעת לאן אני הולכת, אבל לפחות אני יודעת מהיכן הגעתי.