הכל מתחיל בקיץ, כשהכל פורח, והצבעים ניגודיים יותר, הכל וזהר וכשמישהו עובד לידך ממש מהר זה מושך את תשומת הלב, הצל שהוא מניח סביבך.
אתה חושב שאתם מכירים, מביט אליו, אך רואה רק גב לא מזוהה.
לכולם יש מבנה בסיסי, 206 עצמות, אבל לכולנו גב שונה.
עם היית עובר ברחוב וראוה את עצמך, היית מזהה?
כנראה שכן, אם זה לפי ההליכה, העמידה, המבט, המחשבה, הכוונה.
התחושה הביתית שחודרת לעצמות ומעלה זכרונות.
בקיץ
הייתי פוגשת בעצמי בקיץ!
בקיץ ברחתי מעצמי.
ואז הגיע הסתיו, והכל התעורר לחיים, וכולם ממהרים לאנשהו, ואתה עומד בצד כולם כשהם עוברים לידך.
איך אפשר? איך??
איך אפשר שלא לראות עתעצמך עומד שם ממול וגם בוהה בהמון שמתרוצץ לו כמו נמלים אל המקום בו הם עומדים ובוההים בי רצה אל דרכי, חיה את חיי.
וכשאתה עומד באמצע ההמון ולפתע רואה בקצה את עצמך.
אתה עומד שם, עם עיניים בוהקות, כחולות, אפורות, ומביט ממול אליי, ושנינו אחד.
אנחנו רחוקים מהבית, שנינו אדם אחד, אבל שונה.
ועם כל האהבה וההזדהות אינך אני ואינני אתה.
כבר מזמן שאני לא עצמי ולא רוצה לחזור לנעליי הישנות, הן קטנות ממני.
נעליך בלויות ועמוסות בזכרונות, הן כבדות, וילדותיות, אינך לובש אותן יותר.
ועכשיו החורף.
קר לי, וקר לך.
קר לנו.
ואנחנו לא מדברים אחד עם השני.
יש כל כך הרבה דברים להגיד, דברים שבכל עונה אחרת היו ממלאים את הלב והראש בשמחה.
באהבה.
אבל לא יותר, הזמן עבר וכל מה שהייה אמור להיאמר נאמר, ומה שלא, זמנו תם.
בחורף אתה גדלת, לא זיהיתי אתך בכלל.
איזה יפה נהיית, כמו מלאך.
ואני, צבאות מאחוריי ונצחונות גדולים, חיי תפורים אל מלבושיי שמא לא תתבלבל ביני לבין עצמך.
כבר לא אכיר לך את הנעליים שלבשת פעם, ולא את ריחות הקיץ החמים, את הבית והאכזבה.
וכשנפגש, נשב ביחד לקפה, נביט אחד בשני בתדהמה, בלי פחד, בהערצה.
בתקווה.
שיום אחד נוכל לגעת אחד בשני מבלי בושה.
הגוף שפיתחת אינו יבדיל אתך ממני.
ואם תשתיקי אותי ותגידי שאני טועה, אגיד לך שאת מתבלבלת, בינך לבניני.
אני אוהבת אתך, ואני אוהב אתך.
ואם ירד מחר גשם של צפרדעים תדעי שאני מדבר אלייך.
אבל מחר לא ירד גשם של צפרדעים.
למה לא?
למה שירד?
למה לא?
האם גשם של צפרדעים זה בכלל העניין?
האם זה מה שיקח בשביל שתבין שאתה לא לבד????
אני אוהב אתך וזו רק התחלה.
זה הייה יום ארוך שאת כולו ביליתי בין 4 קירות.
הבנתי משהו.
אז מה אם הגבולות אפפעם לא ברורים, אני יודעת בדיוק לאן אני הולכת גם כשאני לא רואה כלום.
זה אפפעם לא הייה עניין של הדרך כשאתה מעוניין במטרה.
והפעם אני לא מעוניינת יותר רק במטרה, אני רוצה את הדרך.
שום מסע אינו "מסע" כשמקפלים חלל.
לילה טוב לכולם.
מוות לפיליפינים כושים וערבים.
שיזל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
