אני בוכה על שטויות , אני מתעצבנת מהר ,

אבל הכל ככה כי אני רגילה לדברים שעכשיו אין לי .

אני רגילה לכלכך הרבה דברים ,

אני רגילה לשפוך לך ת'לב לחפור לך ועכשיו ? אין לי אותך .

אני רגילה לדבר איתך על כמה שאני אוהבת אותך כמה אתה עושה לי טוב ועכשיו ? אין לי אותך .

אני רגילה לבוא אלייך כל יום אפילו שזה רק ל5 דקות ועכשיו ? אין לי אותך .

אני רגילה לבלות איתכן מלא ולקבוע איתכן למלא מקומות ועכשיו ? אין לי אתכן .

אני רגילה לכלכך הרבה דברים .

אבל אני לא רגילה להתגעגע לזה כלכך הרבה , אני לא רגילה לדבר על זה כלכך הרבה .

תמיד שזה היה קורה זה היה עובר וחוזר להיות טוב .

אבל עכשיו אני מגישה שזה קורה קורה ולא עובר .

לפעמים אני חושבת לעצמי אם הייתי חוזרת חצי שנה אחורה והייתי יודעת מה יקרה עכשיו , אם באמת הייתי עושה את כל מה שעשיתי אז .

אם הייתי נשארת איתכן , גם כשנאי יודעת שבסוף לא תשימו עליי ותשכחו אותי .

את לפעמים חסרת טאקט ואת מדברת איתי על הרבה דברים שכאילו ... אין לי דרך אפילו להגיד אתזה ... כאילו אני שייכת אלייך .

אני יודעת שנשאר בנינו משו שאנחנו רוצות שזה יקרה שוב .

אבל יש לך כלכך הרבה במשותף איתן , שאני איתך אני מרגישה תקועה כלכך , כאילו אני לא רצויה לידך .

ובזמן האחרון אין לי כבר עם מי לדבר , כל מי שאני מדברת איתו כלכך אדיש בעיניין , ולא אכפת לו בכלל ממה שקורה איתי .

סתם שואל מה קרה מנימוס , אבל מדברים איתו מספרים לו והוא אדיש . [זה גם בלשון נקבה] .

כלכך עצוב לי שמי שהיה איתי פעם היום ? הוא כבר לא איתי !

למישהו בעולם הזה באמת אכפת לי ? מישהו בעולם הזה באמת אוהב אותי ? מישהו בעולם הזה לא צבוע ? מישהו בעולם הזה מרגיש כמוני ? מישהו בעולם הזה רוצה לטובתי ?

- לא נראה לי שקיים אחד כזה - !!!!! ,

קשה לי עם העובדה שפעם הייתי עם הרגשת שייכות , עם הרגשה שאתם איתי ...

והיום אני מרגישה - ל ב ד - !!